Magazin für die Wissenschaft des Judenthums · 1885-01-01 · 1 (1885) · p. Seite 65

Sprüche Salomo's 65 bisher nicht genügend erklärte Stelle bei den Nabbinen verstehen zu können. Im Midrasch wird nämlich behauptet, die Sprüche Salomos wären lange Zeit apokryphirt gewesen, und diese Behauptung durch den Ausdruck ״ העתיקוsie haben fortgerückt" (Spr. 25,1), d. h. dem Gebrauche entzogen, unterstützt. ’) Die Abot des R. Nathan fügen hinzu, daß erst die Männer des großen Raths die ei »gezogenen Sprüche freigegeben gälten.1״) Die Gründe, die für die behauptete Thatsache der Einziehung der salomonischen Sprüche angegeben werden, sind so dunkel und einander widersprechend, daß man leicht aus ihnen die Ungewißheit erkennt, die über jene Ueberlieferung geherrscht haben muß. Bald wird die Veranlassung darin gefunden, daß der Inhalt der Sprüche, gleich dem des Hoheliedes und des Buches Kohelet, keinen national-gesetzlichen, oder historisch-analytischen Charakter an sich trage und nur Lehr- und Erfahrungssätze enthalte; bald wieder soll die scharfe Zeichnung sinnlicher Leidenschaft, wie sie an einzelnen wenigen Stellen des Spruchbuches hervortritt, der Grund für die so scharfe Maßregel der Apokryphirung gewesen sein!") g) Jalkut zu Spr. 25, 1: אשר העתיקו — מלמד שגנוזים הין. ך׳א אין העתיקו אלא פירשו כמה דאת אמר ויעתק משם ההרה ואצ״ל המעתיק הרים. Die Schlußworte sollen wohl Begründung der ersten Erklärung vo/l העודקו sein; die Zweite beruht auf dem spätem jüd. Sprachgebrauch, nach welchem eine Uebersetzung und Erklärung העתקה genannt wurde. 0נ) Abot d. R. Nathan c. u \הוו מתוק בדין — כיצד מלמד שין־ האדם ממתין כדין. שכל הממתין כדין מיושב כרין. שנאמר וגם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיהו. ולא שהעתיקו אלא שהמתינו. אבא שאול אומר לא שהמתינו אלא שפירשו, בראשונה היו אומרים משלי שיר השירים וקהלת גנוזים היו. שהם היו אומרים משלות ואינם מן הכתובים ועמדו וגנזו עד .שבאו אנשי כנסת הגדולה ופירשו אותם .שנאמר ואראה בפתאים אבינה ככנים . . . 1י) Midr. Mischte 0.25, 1: נם אלה משלי שלמה מה ת״ל שהיו טתינים בדין. ..אשר העתיקו למה נאמר. שאני אומר במשלי שה״ש וקהלת גנוזים היו עד שהם בכתובים• במשלי הומיה היא.וסוררת וכוי. בשיר השירים צרור המור דודי לי. בקהלת שמח בחור בילדותך וכוי. ד״א אשר העתיקו מן ויעתק משם ואין צריך לומר המעתיק הרים. Die im Spruchbuche als anstößig angegebene Stelle will das ganze Stück c. VII, 7 —20 ׳. unter diesem Gesichtspunkte begreifen. Ob man Vers 18 das. (ßaffzoi) oder, wie auch unser massoretischer Text hat, דידים (?tAtat)