Magazin für die Wissenschaft des Judenthums · 1890-01-01 · 1 (1890) · p. Seite 13

מבתב מהרב ר אברהם סגרי נגד נחמיה חיון. שמעו אלי רודפי צדק עם תורת אל בלבם עד כאן הגיהו כתבי האר׳יי הגדול זקן ונשוא פנים, הוא הדיש מתא וריש מתיבתא דק״ק מנטובה יע״א נר ישראל, כמהור״ר יהודה בריאל, נר״ו יהל, כונן חציו, על יתר כתבי הקדש צבי תפארה ונפתלי אילה שלוחה, נותן אמרי םפר בהימנותא דכלא שקוץ שומם, קול לו חול אליו, חרב לישראל בפירושיו סרח העודף, האימה מזה והחיטה מזה, תקעו שופר מבעה לבל יאמן בשוא נתעה, ערות ארשת שפתי כסיל (מחטוא לו), ערום ירה רעה בנסתר ומכסה בגד על כל נעלם, מרישיה, וסיפיה מתרים לעיני כל ישראל, ידו לאלקים תריץ, כרשע עריץ, וחמרא דאקריס, ויעירוני ויאמרו לי קום קרא אל אלקיך, יום צרה ותוכחה על ה׳ ועל מכחישו, באו בנים עד משבר כי הרועים פשעו בו, ואלה הצאן מה עשו? הן כל ראתה עניי, וזלעפה אחזתני, בעייני אנחת זכרון מזכרת עון נחמיה בן כליה, ונפשו לא חי י א אגרת עורגת אלי, מספר מר לבוש הבדים קה״ק ועוז לאלקים שמותיו נאים, ותחתיו הבהרת, צרעת ממארת, ובחכמה נאדרת, האמת ממנו נעדרת, כי במחתרת ימצא היודע רבונו, כוין פתיחן ביה להמרות בו, בכל זאת חטא אויב בשפתיו ונתן טפלה לאלהים! היש משפר לבדייותיו? אם לא ראיתי הלא האמנתי לרצווחו ככרוכייא בייא בייא, כמה נעולים מעשי חייא. יהיה ה׳ צבאות לעטרת צבי, יפיפית מבני אדם הוצק כן בשפתותיך יושק חן אמרותיך, על כן בראך אלקים. חגור חרבך, הודך והדרך, על דבר אמת חציך שנונים קמים, תחתיך יפלו החוקקים חקקי און, בידך הרחיקהו למען סור משאול מטה ומעלה. ואם קם לשון סואן ברעש נגדך שבר על שבר שאון אל תהום קורא וירפאו את שבר בת עמי ואך זר לאמר שלום שלום מר לי מר! מי יתן החרש יחרישו! אין שלום אמר ה׳ למרשיעים עצמם, זעום ה׳ יפול שם בעט אשר שלח האדם בליעל באדם הגדול בענקים לרע לו, כי נגלה קלונו בהקהל הרב הנ״ל את