Magazin für die Wissenschaft des Judenthums · 1887-01-01 · 1 (1887) · p. Seite 4

4 (נ״ז ע״א) בעובדא דבי רב, דשרא רב(י) לזכוניה לעכו״ם משום שלא בכוונה הוה, אבל בכוונה הכי נמי ראסיר. מטפח על פי החבית מרותחת, ואינו נוגע ביין כי אם ברתיחה העולה מתוך שמטפח עליה ונוגעת ביין כמשכשך דמי. נטל את החבית ובו', הוא הדין לא כן אלא מעשה כך. בחמתו, בכעסו, והוא הרין שלא בכעס דשרי כדמפרש. ינוחו לו וכו' כשהוא אוסר ובו/ לאו משום דשמעיניה דאסר בהנאה ורבנן שרו אלא כלומר לית ליה איסור ביין לחצאין. זב מטמא בין במתכוין ובין שלא במתכוין. אמר רב אשי כל שבזב טמא בעבו״ם עושה יין נסך, יש שהוא מותר בהנאה ואסור בשתיה, ויש שאסור אף בהנאה, ויש שמותרין לגמרי אפילו בשתייה, אע״ג דבזב טמא כדמוכח לעיל בשמעתין. והאי כללא לאו דוקא -), דכל עצמו דרב אשי לא בא לה להשמיענו כלום, אלא להתיר זריקה בעכו״ם בכלל של היתר (זב?) דקאמר וכל שבזב [טהור] בעכו״ם אינו עושה יין נסך, כגון זריקה, אם זרק [זב] את האבן על גבי כלי לא טמאו, עכו״ם נמי אסר (צ״ל אם) זרק אבן וצרור או כל דבר ליין לא ניסך בו ומותר אפילו בכווגה בפותייה (צ״ל בשתייה), וכן הורה ר; וכן גשמע על רביגו יוסף הגדול ^) שהתיר זרק העכו״ם, וכן הנהיג את דורו. ומשום דרב איסורו והיתרו של יין דומות לטומאתו וטהרתו של זב בייל להו רב אשי בזב ולאו דוקא. (ס״א ע״א) התם רקאזיל מיניה ומיניה, שאינו מסלק ירו ממנה עד שרואה שנוגעת חבית ביין, וכגון שהבור מלא ובשפת הבור כשהיה העכו״ם מגלגלה נגעה ביין דכי האי גוונא בזב טמא שהרי נגע ממש, הלכתא (צ״ל הלכך) שלא בחמתו אסור חיישיגן דילמא נגע, מידי דהוי אכובא מליאה דבין רב פפא ורב אשי מורו ראסירא דילמא נגע, אבל בחמתו אע״ג דאיכא למיחש רילמא נגע דכיון דמגע יין שלא בכוונת ניסוך הוי לא גזרו והכשירו את היין, והיכא דהבור עמוק כיון רקא אזיל מיניה ומיניה ער שפת הבור הוי יין נסך דגזר אטו בור מלא, ולא שני לן בין בור מלא לבור חסר. והלכתא עכו״ם אף על פי שזריקתו מותר(ו)ת הני מיל׳ בנון שאינו עומר על שפת הגיגית וזרק למרחק וגפל לתוכה, אבל עומד אצל הגיגית והפיל אבן או צרור מלמעלה לגיגית לתוך הגיגית הרי זה נסך, מר' -<). מיניה ומיגיה הוא כמדומה(?), והלכתא הבוצרים המביאים הענבים בסלים ובדרדורים והן עכו״ם אין מגיחים אותן לזרוק בתוך הגיגית של יין, אלא ישראל כ) עי׳ תום׳ ד״ד. כל שבזב. ל) ד.וא ד״י טוב עלם ומובא גם בתום׳ שם. מ) חום׳ ד״ד. תחם בשם דשב״ם בשם רש״י.