Magazin für die Wissenschaft des Judenthums · 1887-01-01 · 1 (1887) · p. Seite 6

6 איסור אתנן ואין בר, קדושה כלום. הקריבתו פשיט ליה, וכמאי דפשיטא ליה מתרץ לברייתא. עיקר שכר אתנן שאסרה תורה כגון דיהיב לה בשעת ביאה ורבי יהב לה או כל זמן שעסוקים באותו ענין, מר'. והא מחסרא משיכה, לא עשתה בו בשעת ביאה, וכי יהיב לה לאחר זמן לאו אתנן. מונה עכו״ם, ובת אתויי קרבן היא' דאמר מר (חולין י״ג ע״ב), איש איש לרבות את העכו״ם שנוררים [נדרים] ונדבות כישראל, אי נמי כגון שמסרתו או שנתנתו לישראל ואתנן אינו יוצא מירי איסורו לעולם. דלא קניא במשיכה, כלומר אין קנייתה על ידי משיכה אלא במתן מעות דלא במשיכה, הלכתא (צ״ל הלכך) זונה עכו׳ים כי בא עליה והתנה עמה טלה זה בהכי קניא ליה ואע״ג דלא משכה, ולכי יהיב לה לאחר זמן אתנן הוא ואסור, אבל זונה ישראלית לא קניא בביאה אלא במשיכה דאין ישראל קונה בנתינת מעות אלא במשיכה. (ס״ג ע״ב) אלמא כי פרע, לאחר זמן שאכלן. דמי איסורא פרע, והרי הוא כמאכילו איסור כאילו קנאו הוא בעצמו והאכיל להן. הכא דאמר יאות הן עבדין רכיון דליחה לשביעית בשעת פריעה לאו דמי שביעית פרע אלא מתנה בעלמא הוא ריהיב. מדין ערב, שאמר אדם לחבירו הלוה מנה לפלוני ואם לא ישלמנו לך אני אפרענו לך, ואשכחן דמחייב ערב דכתיב אנכי אערבנו מידי תבקשנו בשילה׳ נזיקין. כיון דלא מיחד שיעבוריה לא מיתמר, ומכאן לפורע חמץ אחר הפסח למי שהלוהו לפני הפסח. ה״ג איתא בספרים יתיב רב נחמן ועולא אבימי רב (צ״ל בר) פפי, ויתיב ר' חייא בר ־אמי גבייהו יתבו וקמיבעי לחו וכר/ שכרו לשבור ביין נסך מהו מי אמרינן כו; אמר להו רב נחמן ישבר ותבא לו ברכה, לימא מסייע ליה כר/ כל היכא דתנן ויתיב פלוני גבייהו היינו משום דאיצטריך לן ההוא פלוני לפרוק׳ או לאותיבו בההיא מלתא, לכך הוזכר לבדו לומר הוא בעל הקורה, וכאן לא הוצרך כלל דקאמר ויתיב ר' חייא בר אמי גבייהו ולא איירי איהו בכוליה שמעתין. אומרין מתוך שהוצרך לנו בנערה שנתפתתה (כחובות דף נ״ג ע״א), דיתבי הני אמוראי גופייהו אהדדי ויתיב ר, חייא בר אמי גבייהו אתא ההוא גברא רשכיב ארוסתו א״ל זיל קבר או הב לה כחובה, א״ל ר' חייא בר אמי תנינא אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכו', ובחדא מתיבתא נאמרו הנך שמועאתא ודהתם ביום אחד, לכך הוזכר שמו דר' חייא לחודיה כי ר' ינאי היה רבו של ר׳ יוחנן ואי אפשר שילשינו על הרב או על אנשי ביתו אצל התלמיד. ופן בירושלמי שביעית פ״ח ה״ו: ר' יוחנן הורי לאילין דרבי ינאי, בודאי היה זה לאחר פטירת ר' ינאי. ולזה ביון הרשב״ם באמרו: אנשי ביתו לאחר מותו.