Magazin für die Wissenschaft des Judenthums · 1883-01-01 · 1 (1883) · p. Seite 6

שאלה וחשובה 4 לפרהגבנא דמלכא גו׳ עד רבא אט׳ דשמתינן ליה עד דאתי וקאי בדיני מה צ׳׳ל וקאי בדינא פשיטא דאי לא קיימא בדינא יתפוס איהו לחודיה אלא ודאי הא קמל״ן שאין מתירץ לו שמתא עד דקיימי בי דינא שלא תימא כיון דחייב לעמוד בדין בלא כפייה א״כ לא היו 5 צריכין לשמת׳ על שמסרב לדין קמ״ל הואיל שהחציף ומסר, לפוהגבנא דמלכא לא מתירין לו שמתא עד דקאי בדיני ודמי להא דמאן דכתיב עליו פיתחא על שלא רצה לבא לדין לא אקרעין לי׳ לפיתחא עד שיבא לדין ולא מהני שיאט׳ הריני ציית דינא. ועוד יש ראיה מפרק אילו מגלחין דקא׳ מנהני מילי דמזמני׳ לי׳ לדיני דכתיב ויאמר משה 10 אל קורה אתה ובל עדתך היו לפניה׳ מחר והלא משה בעל דינא של קרח היה שאמר לו קרח כי תשתרר עלינו גם השתרר כוי והוא עצמו הזמין קרח לפני ה׳ אלא כשבעל דין עצמו אמי להבירו בא עמי לדין חייב לבא עמו לדין מיד בלא כפיית רב או ב״ד ועוד כשאמר ליווא בלשון הזה ווען דו קלאמשט אויף מיך אין דער שול זו וויל איך דיר 15 ענטוורטן אין זה תשובה לא אמר איך וזיל דיר ציית דיג׳ זיין אלא איך וויל דיר ענטוורטן אין זה תשובה של ציית דיני שאם אמר לו שלא רצה להיות לו ציית דיג׳ גם זו ענטוורטן או אם שתק ולא השיב לו כדאט׳ אינשי קיין ענטוורט אישט אויך איין ענטווערט ואם באולי לא ידע ולא נמיר וסבור הוא דאמת במה שאט׳ קלומא אויף מיך כוי שיצא 20 ידי חובת צייתת ד״י אמנם כמה לא יפה כחו להתנצל לעשות לא יש ליש הואיל שיש לו דעת לישאל מאן דידע ונמיר להגיד לאדם ישרו שהרבה אנטלרים ופרקליט" היו לו ומליצי׳ ואל יאמר שננה היא ששינגתו עולה ודון. הרי בארנו ונתאמת דברינו מעלינו בראיות ברורות ואלימתות שליווא לא השיב תשובה להיות ציית דינא דישראל כדרכו וכהוגן ע»כ 25 מריש למידין דבריו מן דיחוי והשמט ועתה יוצא מזה הטעם דמשה אין עליו דין מסור במה שקבל על ליווא בערכאותיה׳ ואשר אבאר דברי׳ נכוחים למבין כאשר ראה משה שדברי ליווא דחיות ואישתטיט מדיי ולמשה לא היה לו עדות ברורה שהפשרה נעשה שימחול על הרובים כשמביאה לו אשתו המשכונות במו שטוען משה אף לא היה לו עדות ברורה שאשתו 30 הביאה לו המשכונות ויהי באמרו לו משה אליו להחזיר לו משכונותיו או הבתב או להניח הכתב ביד שליש עד שירד עטו לר״י ולא שמע אליו ובחדא מחויב הוי׳ מחי׳ שפה אחת ודברים אחדים ווען דו קלומשט אין דער שולין בו׳ וליווא החזיק במשבונו׳ ונם בכתב וכפר לו בפשר׳ זו ונם לא רצה להניח הכתב ביד שליש ולהחזיק במשכונות כיון שלא רצה להודות 35 לו כלום מעיז ומעיז היה ירא משה מפניו אם ימתין עד שיהי׳ קלומין אוף אין