Magazin für die Wissenschaft des Judenthums · 1883-01-01 · 1 (1883) · p. Seite 7

7 שאלה ותשובה לד״י עם ניפול התמיד תוך ימים רכים שנמצא גו דודו׳ טי שרע׳ לדחות את הכירו בד״י וככר דחה אותו כמו שביארנו ככר לכן יש לירון דסנר משה למיעבד דינא לנפשיה דקייט׳ כרב נחמן דאטר בפרק המניח עכיד אינש דינא לנפשיה ובדיניה׳ דנין שאין יכול לכפור כ״כ כמו כדי ולהכי הלך משה לערכאותיהן להוציא את שלו ולא לכווני אחרת להזיק ודמי 5 להא דכפרק המניח שור שעלה על גבי הכירו להרגו וכא כעל השור התחתון ודחף את השוד העליון ולא יכול לשמוט התחתון ומת העליון פטור. ואיתא נמי במרדכי בתשוב׳ טהר״ט דלא הוי מסור כהני מעשה שהיה בקלוניא כאחד שהפקיד פיקדון אצל חבירו ולימים כפר ולקח המפקיד את שלו כידי גויס ופסק טהר״ט דלא הוי מסור בהכי־אחרי שלא 10 כיוון אלא להמציא את שלו ואפי׳ אם היה ספק למשה אם יכול להמציא את שלו כדי מ״מ הואיל שנראה לו למשה רגלים שליווא דיה ח״ו כדי ככר כמו שביארנו נחשב לדידי׳ אותו פסק קרוב לוודאי שלא יכול להוציאו בדי ובודאי דמי ולא גרע מספק הרגיל שסי׳ התום׳ בפ״ק דפסחי׳ חולדה וברדליס דאמריג׳ דגררוהו והוי כודאי ותדע דהא בעי תלטורא התם לומר שאני התם 15 כיון דמצוין שם חולדה וברדלים אעפ״י דספק אם גררוהו ההיא שעתא או לא אפייה מוציא מידי ודאי נפל ואמרינן הודאי גררוהו הואיל ורגיל׳ חולדה וברדליס לגרור. וכן משמע לישנא דתלמורא בפרק המניח דמייתי מברייתא משור העולה עי׳ג הכירו להורגו וכא בעל השוד התחתון ודוחפו לעליון ומת חייב ופריך לרב נחמן דאי. אמרת עביר אינש דינא לנפשיה 20 במקום דאיכא פסידא אמאי חייבי ומשני משום הכי חייב שהיה יכול לשומטו לתחתון ולא שמטו ולא היה צ״ל ולא שמטו פשיטא דהא ודוחפו קתני אלא ודאי הכי פירושא ראייה בכה״ג דיכול להצילו כוודאי כששומטו והוא במזיד אינו רוצה לשומטו אלא דוחפו לעליון ומת ומשו׳ הכי חייב אכל אם היה מסופק לו אם יכול לשומטו ולהצילו בשמיטה זו ודחפו 25 כדי להצילו כודאי ומת פטור אלא כשיש לו ספק אם יכול להצילו בשמיטה ודוחף העליון כדי להצילו בודאי ומת פטור משום דעביד אינשדינא לנסשיה כר הכי נמי אפי היה למשה ספק אם יכול להוציא את שלו בד״י או לא ובערנאותיהם היה לו ודאי להוציאו מידו לא הוי מסור בהכי ואפי׳ לט״ד לא עביר אינש דינא לנפשיה כוי ט״מ ראם עבד לא הוי גזלן בהבי 30 כיוון דעכיד ליה דינא כמו שעתיד אני לבאר בראיות טנסכא דר׳ אבהו ה״נ כיון דסכר משה רעביר אינש דינא לנפשיה במה שימף את ליווא בערכאותיהם שיחזור לו כתבו או יניח ביד שליש בדרך שידוע למשה שכן נעשה הפשרה או שיחזור לו משכנותיו לא הוי כמשה דין מסור במה שהוציא את שלו בערכאותיהם, וא״ת הא דקייטא עניד אינש דינא85 לנפשיה ה׳׳מ כחפץ המבורר וידוע שהוא שלו אכל הכי שליווא אינו