Nahalat tsevi · 1937-10-01 · Heft 1-3 (Oktober 1937) · p. Seite 81

הטור שבאמת מוכח שמחיר אף באכילה שלא כדרך לתולה שאין בו סכנה חן באיסורי אכילה הן באיסורי הנאה. מעתה פשוט מאד דאי הוי ס״ל הב״י בדעת הרמב״ם שהוא אוסר איסורי הנאה באכילה שלא כדרך לא הוי שחק מלהודיע בב״י למה פסק נגדו להתיר. .ואחריו פסקו החכמת אדם ובב״ס בפירוש דאף חמץ בפסה מותר באכילה שלא כדרך לחולה שאין בו סכנה ובודאי לא היו מעלימין עיניהם מדברי הרמב״ם בעידנא דעסקי בהאי הלכה והי׳ להם לבאר למה דחו דבריו מהלכה אלא ברור שלא הבינוהו כדעת בעל אמרי בינה ובעל עטרת חכמים ז״ל. גם המל״מ לא ס״ל כוותייהו מלבד שלא כתב מזה כלום בפ׳ ה׳ מהל׳ יסוה״ת הרי כתב בפירוש בפ׳ י״ד מה׳ אבל באסחפקחא על דבר המומי״א■ ח״ל שם: ואף שאני נסתפקתי במקום אחר בדברים האסורים באכילה ובהנאה מה״ח ונפסד האוכל ממאכל אדם אי איכא איסור חורה במכירתו מאחר שהוא מאיסורי הנאה ודוקא אם אכלאוחואין בו איסור חורה לפי שאכלו שלא כדרך הנאתו וכו׳ עכ״ל, הרי דפשיטא לו דאם ■אכל איסור הנאה שלא כדרך אין בו איסור חורה. וכבר הבאתי שהרדב״ז חזר בו ופסק הלכה למעשה דאיסורי הנאה שנפסלו מאכילת כלב ׳מותרים לחולה שאין בו סכנה ושמהאי טעמא התיר לאכול מומי״א אף שלא במקום סכנה, וראי' שלו מהא דאין לוקין שלא כדה״נ אלא על כלאים ובב״ח הלכך אין מחרפאין בהם אלא במקום סכנה, אבל שאר איסורין 'כיון דלא אסרי שלא כדרה״ג אלא מדרבנן מחרפאין בהם שלא במקום סכנה, משמע להדיא דס״ל שלכדה״נ בשאר איסורי הנאה פטור ומותר מן התורה קאמר ורק מדרבנן אסור לבריא ובמקום חולי לא גזרו. וכתב הגם שעובדא ררבינא הוה שאיף ולא אכל לא קשיא דלא ׳מפלגינן פין איסור הנאה דרך אכילה לשאר הנאה אלא דרך הנאתן אבל שלא כדרך הנאתן בכל גוונא שרי. ובאמת אף חריאק שרי לחולה ורק לבריא אסרו הרמב״ם. וכן הבין להריא בדעת הרמב״ם פ׳ י״ד מה׳ ט״א בעירב דברים מרים לתוך יין נסך פטור ׳ואם הוא חולה מותר כיון שאין איסורן אלא מדרבנן, ומאתר שכל הני רבותאה תפסו בדעת הרמב״ם דאיסורי הנאה ׳מוחרין לחולה שאיבס״כ שלא כדרך אכילה ולא דייקו בלשונו כדדייקו האמרי בינה והעטרח חכמים צריך למצא דרך לפרש דבריו. ג. ובאמת דבריהם מוקשים מאד, שמה שפרשו בדברי הרמב״ם בפ׳ י״ד מה׳ מ״א אי אפשר לקיימו. הרי לסברתם איסורי הנאה שאכלם שלא כדרך אכילה עדיין אסורים מן התורה מצד הנאת מעיו ורק על האכילה פטור מטעם שלא כדה״נ אבל הנאת מעיו הוי הנאה כדרכו. והוכרחו לפי״ז לומר שמה שפטר הרמב״ם שם שותה יין נסך מר ממלקות הגם שעדיין נהנה הנאת מעיו כדרכו היינו משום דס״ל להרמב״ם בכלל דאין ליקק על הנאה בשום מקום, וזה אינו דהרי הרמב״ם פסק בפ׳ ז׳ מהל׳ ע״ז ה׳ ב׳ דהנהנה מתקרובת ע״ז לוקה שחים ובפרק י״א מה׳ מ״א ה׳ ב׳ כתב דיין נסך תקרובת ע״ז הוא וא״כ לוקה על ההנאה וע״כ הא דפטר שותה יין.נסך מר היינו מצד הנאה שלא כדרך וא״כ אינו אלא מדרבנן ומותר לחולה שאין בו סכנה וכשל עוזר ונפל עזור שאי אפשר לפרש דברי