Nahalat tsevi · 1937-07-01 · Heft 10-12 (Juli 1937) · p. Seite 318

;לשאלת שינוי המבטא ברברים שבקדושה ן י $ ן Herr Elieser Simson Rosenthal, Jerusalem sendet uns zu dem | im Nachlath Z'wi, Jahrgang VI, Seite 103-112 erfchienenen Artikel k von Rabb. Dr, Esra Munk folgende Bemerkungen ein: ראיתי להעיר כמה דברים ע*ד התשובה של הרה׳יג החכם השלם עזריאל הכהן מונק שליט״א שנדפסה בירחונכם ה״כ. והנה מה שב׳ שם הריהג הנ׳ל להוכיח דדרשת ולמדתם שיהא למודך תם הוי רק אסמכתא בעלמא וכל הדין היוצא אינו אלא מדרבנן, והביא ראיותיו מההיא דברכות כ״א ע*א דפליגי ד יהודה איש ודא אי ק׳ש דאורייתא או דרבנן ולפי דעת i\ הר׳הג הנ״ל ודאי למ״ד דס*ל דק״ש דרבנן נם דרוש דולמדתם איני אלא אסמכתא 1 אלא דאפי* למ״ד דק״ש הוי דאורייתא יש הוכחה דסבר דולמדתם שיהא למודך וכו׳ איני אלא דרבנן דה״ל להקשות מהאי קרא ועוד דא׳לכ היתד. זאת פלונתא! רחוקה. ע*כ תוכן דבריו בקיצור. ואני בעניי לא הבנתי ראיותיו. דהא ודאי למ״דידק״ש דרבנן יפרש דקדא דולטדתם בדת קאי, וכדדרשינן התם על ההיא דובשכבך וכו׳ וא*כ אין גם להקשות עליו דהא כבר אקשינן ותרצינן כי האי ואטו כי רוכלא וכו׳ אלא דעוד יותר נל״עד דאפי׳ מעקרא וגם למסקנת רוב הפוסקים דקיש הוי מדאורייתא ההיא קרא את״ת קאי וכדמשמע מפשטות לשונו של הש*ם דיהא למודך ומהיכי תיתי לן לאוקמי בדין ק״ש דוקא. ונ״ל בדין זה יהי׳ תלוי במחלוקת חפוסקי׳ במצות קריאה ושינון." דהא התום. בר״ם הי׳ קורא ובפ״ב דמגילה הקשו על פרש״י דכ׳ דהנ״מ אי תורה בלה־ק נאמרה; או לאו היא לענין לקרות והקשו עליו הא קריאת התורה איני אלא מדרבנן ורצה | דת לפרש דקאי אקריאה דאורייתא וכגון זכור. ועיש.;. ובאמת נראה לי דדבר זה תלוי בשיטות המחולקות בההיא דאמרי׳ לקמן בדף טו׳ ע״ב בענין לא השמיע לאזניו וכו׳ אבל בשאר מצות דה דיצא. והכתיב הסכת ושמע וכו׳ ההיא בדת כתיב. ומפרשי׳ כדאמרי׳ בפרק הראה כתתו עצמכם על דת. .;! משמע דצריך להוציא בפיו ולהשמיע לאזניו. ובש״מך על ברכות י(שיצא בם׳ יד ברכח משלשת) איתא דהפי׳ היא לכוונת הלב שצריך לכוון ולהבין יפה דשנון בלב היא. נמצא שרש״י והש״מך דשם מחולקים בדין זה דרשיי ס״ל דיש מצוד. חיובית .;l , לקרא ולשנן בפיו ובקול ולפי דעת הש״טך אין המצוד. של שנון אלא בכוונת הלב, ד i ולא שייך בדת כלל לומר דשמע להשמעת אזניו קאי דאין מצוה בזד. אלא!;{ בהרהור והגיון. ולפ״ז מובנים כבר דברי רש״י במה שמפרש דנ״מ לענין לקרות, דכוונתו איני לענין קריאת התורה דזה באמת איני אלא מדרבנן אלא כוונתו היא לענין שנון דמצוה היא לקרות ולשנן בתורה גם בלא מצות קריאה בביה״כנ. ובאמת בש״מך שם בריש הפרק דחו סברא זו דאין לומר דהנ״מ לענין למוד ושנון משום דשנון הוי בלב. אבל רש״י לשטתיה דסבירא ליה דשנון הוי בפה ובהשמעת אזניו דוקא וכדבארנו אתי שפיר. ובאמת זאת היא שיטת הראב־ד הבאה שם בשימך! דלענין שנון היא הנ״מ. ועיין שם.;!