Nahalat tsevi · 1937-07-01 · Heft 10-12 (Juli 1937) · p. Seite 317

m ועכשיו גם בנידן דידן יש לתלותו באותן השיטות ת*םי שיטת הראינו* ורשיי יש מצוד, חיובית לשנן בקריאה ממש צריך ניב לקיים הולמדתם ביהא למודך ואם לא דקדק לא קיים מצות השנון, ולשיטת התום׳ וטעמיה אין בזה מצוה חיובית כלל אלא אם הוא קורא בתורה צריך לדקדק, וזה מובן. ירווח לן בזה עוד בההיא דכי הרטבים בפי״ב דה׳ תפלה היי ודל קרא וטעה אפי׳ בדקדוק אות א׳ מחזרין אותו עד שיקראנה בדקדוק עכיל. וחפשו הראשונים מקור לדין זח ועיין בה׳מ שם אות ד׳ והביאו דכן מוכח מן הירושלמי ועייישבהיט ונביט'ולפי מה שביארנו ניל דמקור הדין הוא משים דילן דולמדתם שיהא למודך תם. דאעיג דלא שייך בת־ת לומר דדקדוק הוי לעכובא דאם נם מצות שנון לא קיים בשיטת רשיי והראב״ד הא מצות למוד 'מ־מ יצא דגם בהרהור סגי. אמנם זה דוקא במצות תית סתם אבל הינל דתקנו מצות קריאה דוקא וכגון הבא בקריאת התורה הרי אם לא דקדק לא יצא הקריאה, וצריך לחזור ולקרות בדקדוק. — ובאמת קשה לי קצת בדברי רבינו ד-רמב״ם דל בפיב מה׳ קיש ה״ט דכתב ודל ולפיכך וכו׳ עיייש והא בגט׳ מוכח דדן זה דצריך להבדיל בין הדבקות יוצא מקרא דולמדתם אבל בלא״ה מדין דצריך לדקדק לא ידעי׳ ליה, וא״כ מה לו להרמב״ם לחדש הטעם דלא כהש״ס. אלא דלפי המוקדם בזה ניחא דמה שאמרינן התם ולמדתם וכו׳ לא קאי בלל אקיש אלא אדית הוא דקאי ואין לדקדק שבלא״ה לא ידעי׳ דין דלהבדיל בין הדביקות אלא הוא קאי בסתמא אמצות דקדוק בלמוד ולפ״ז שפיר בתב הרמב״ם מה שב׳ דכל הדין דלהבדיל הוא רק מענין הדקדוק, ומשום דק״ש צריך לדקדק באותיותיו וכדאיתא התם כלל גם דין זה לכללו. ועכשיו נופלת נם קושיתו על ההיא דמנחות ב״ט וכתבתם וכו׳ ועל ההיא דסובה ל״ב דולקיים וכו׳ דמשמע דהוא לעכובא דבאמת גם הכא בענין דולמדתם דיהא למודך תם נ*כ הוא לעכובא ולא מיקרי קריאה. אבל ב״ז לא שייך רק היכי דעצם המצוד, היא הקריאה וכגון בקריאת התורה או במצות שנון לרש״י דלא קיים הקריאה אם לא דקדק אבל הכאיבק״ש דאין זאת ממצות הקריאה כלל, אלא הוי מצוד, מיוחבת של שמיעה וכדמוכח בש״ס בכ״ז אין הדקדוק מעכב, דאפי׳ אם לא קיים הקריאה יצא ייח מאחרי שאין בזה מצות קריאה ממש. ובשנקבעה המדד, למצות קיש דלכתחלה צריך הוא לקרות ובדיעבד אפי׳ בלא דקדק יצא. ולענין דינא אין נראה שום הבדל אי האי דינא מדאורייתא היא או מדרבנן, דאם יתבאר אצלנו אשר בשנוי המבטא יש לדין משום חסרון בדקדוק האותיות ודאי עבר אממרא דרחמנא דכך צותה תורה שצריך לדקדק וזה לא דקדק, ואם לאו אלא נכיר שזהו שפיר מקרי דקדוק אזי אפי׳ אי מדרבנן היא ־ ולהיפך קיו הוא - אין לאסור בנידן דידן משום דצריך לדקדק, וזה ברור מאוד לכל מעיין ולא הבינותי מה שרצה לחלק בזה. ובאמת מדברי מרן רבנו מאור עיניהם של ישראל הגאון הקדוש הנראייב זצוקליד, משמע כדברי שהאי ולמדתם וכו׳ מדאורייתא הוא ודלא כהרהיג הנ״ל שרוצה לדחוק בדבריו מה שאינם סובלים. ובזה בעה״ח בברכת נצח מעיר עוז לנו מירושלם תובביא המצפה לישועה