Nahalat tsevi · 1935-10-01 · Heft 1-3 (Oktober 1935) · p. Seite 111

111 אינם סותרים את דברי המג״א ז״ל ומד, שכתב המג״א די״ל להמסקנא דל״ח שייך אף במנהגא לא נעקר ממקומו כנ״ר לע׳ד. אמנם לפי דעת תמג״א שם 'לא בכל תמנהגים יש לחוש ללאו רל״ח בגוו במגלה!בני הכפרים המתקבצים .בעיר מקדימין וקוראים בי״ג אע״1פ שבני העיר קוראים בי״ד כיון דלא עבדי הכי משום פלוגחא אלא שהמקום גורם וז״ל המג״א ונ״ל דוקא במנהג הדומה למגלה דבמגלה הכרכים ג״ב ם״ל שהכפרים מחוייבים לקרות קודם וה״ה דרך משל שבמדינות ,פולין •נוהגים להתענות ולומר סליחות כ׳ בסיון <ואם נתקבצו בני פולין ובני מדינה אחרת למקום אחד מותרין כל אחד לעשות כמנהגו ואין מה משום ל״ח אבל בדבר שמחולקים בדבר כגון שאלו אוכלין חלב בני רינ״ם ואלו אין אוכלין אם נתקבצו למקום אחד צריכין לעשות מנהג שוה משום ל״ת• עכ״ל והנה ידוע הדבר שגם בארץ אשכנז נמצאת •קהלת ספרדים שמנהג אבותיהם בידיהם ומבטאים מבטא ספרדי והם הנקראים קהלת הפארטוגיזים שבעיר האמבורג שרוב היהודים מבטאים שם מבטא אשכנזי ולא הוי כשחי תורות כיון שדומה למגלה ע״פ דברי המג״א ולית בזה משום ל״ח ואדרבא הפארטוגיזין מחריבים הם להחזיה במנהג אבותיהם במקום קבוציהם משום ואל חטוש תורת אמך אבל לא כן הדבר בנדון דידן שאנו יש לנו לדון אי מותר לשנות ממנהג האבות למנהג אחר שלא נהגו עד הנה. ועתה מוטל עלינו לחקור ולדרוש;אם בשנוי ממבטא למבטא בדבר שבחובה יש לחוש חוץ סבטול המנהג עוד לאיסור עצמי ר״ל אם שנוי המבטא יש בו איסורא דאורייתא או דרבנן שאינו תלוי בחיובא דהזהרו במנהג אבותיכם בידכם או בלאו דל״ח. ■במשנה ברכות דף ט״ו פליגי התנאים לענין קריאת שמע במי שקרא ולא דקדק באותיותיה ר׳ יוסי אומר יצא ר׳ יהודה אומר לא יצא וקי״ל כר׳ יוסי וזהו בדיעבד אבל לכחחלה לכו״יע צריך לדקדק ובגמרא שם איחא שר׳ עובדי׳ תנא קמי׳ דרבא ולמדתם שיהא למודך חם שיחן ריוח בין הדבקים. לכאורה נראה שנדון דידן אין לו שום שייכות לדין המשגה כי מה לי אם הקורא מבטא כדרך האשכנזים או הספרדים :והוא שדקדק ככל חוקי המבטא שבחר בו ואדרבה לכאורה נראה ישיש הוכחה בש״ס גופא שמותר לשגות ממבטא מבטא שבברייתא •שם דעת חכמים שק״ש נאמרה בכל לשון והלכה כמותם וטעמייהו משום דכחיב שמע בכל לשון שאתה שומע והשתא מדוע לא יצא ידי חובתו הקורא בשפה הקרושה ובאיזה מבטא שירצה ובלבד שקורא בדקדוק והלא ק״ו הוא. כדי לברר זאת בתחילה נחקור אם חובת הדקדוק היא מדאורייתא או מדרבנן ר״ל אי דרוש דולמרתם שיהא לימודו חם הוא דרשה גמורה וחיובא דאורייתא הוא או אסמכתא בעלמא וחיובא הוא דרבנן ואע״ג שצריך להזהר ולהזדרז במילי דרבנן כמו במילי דאורייתא מ״מ הא יש1 נ״מ בכמה ענינים. ולדבר חקירתנו אם יש בנידון דידן נדנוד עברה לענ״ד כל הענין תלוי בזה אם דרשה גמורה היא או אסמכתא כי איסור שינוי ממבטא למבטא בק״ש לא מפורש הוא בפשוטו 1של מקרא וגם לא נתרבה עפ״י אחת המרות שהתורה נחרשח בהם וגם אין יסוד במקרא דולמדחם להטביע בו אח האיסור ע״י אחת המרוח והאומר שעפ״י השכל המשנה ממבטא למבטא ישנו בכלל הקורא שלא בדקדוה שטעם אחד לשניהם הא לא כחוב בתורה טעם חובת הדקדוק בצדה ואיך נוכל להשוות בלי ידיעת הטעם ענין לענין ולקבוע איסור חדש מדאורייתא אין אלה אלא דברי נביאות. אולם אם דרוש' דולמרתם הוא אסמכתא וחובת הדקדוק הוא מדרבנן אזי ההיתר והאיסור בענין שנוי ממבטא למבטא .תלויים באותם הטעמים שנתנו חז״ל לגזרתם ולפי זה קודם בל צריך לברר אם דרשה ■גמורה היא או אסמכתא ומדרבנן.