Nahalat tsevi · 1935-10-01 · Heft 1-3 (Oktober 1935) · p. Seite 110

110 ונ״ל שאסמלחא היא מכמה טעמים ואלה ,הם: הטעם האחד: בברכות דף כ״א ע״א יש חילופי גירסאוח אשר תלוי בהן החלט השאלה אי ק״ש ׳מצוה דאורייתא היא או דרבנן עיין שם ברש״י וחוס׳ ועל הא דחניא במנחות מ״נ ע" ב וראיתם אוחו וזכרתם ראה מציה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בו!ואיזו זו קריאת שמע על זה כתבו בתום׳ שם וז״ל אסמכתא בעלמא .דקריאח שמע מדרבנן וכעין זה כתבו בברכות רף כ״א ע״א בחום׳ ד״ה ההוא דלר׳ יהודה אמר שמואל דס״ל דק״ש דרבנן צריך לומר דהא דאמרינן בערב משום דכחיב בשכבך אסמכתא בעלמא היא ועייל אריכות דברים בענין זה בסוטה דף ל״ב ע״ב חוס׳ ר״ה ורבי וכברייתא דמנחות הנ״ר נמצאות כמה ברייתות שדרשות שבהן הן באמת אסמכתות אע״ג דלא הוזכ׳ר מזה בש״ם ועיין מה שכתבו בחום׳ בכורות נ״ד ע״א ד״ה שני ובשבת ס״ח ע״א ד״ה ואילו וכמו כן כתב הרמב״ן בם׳ ראה על פסוק עשר יתעשר וז״ל ויש ברייתוח שנויות בחו״כ ובספרי לאסמכתות והן מוטעות עכ״ל ונ״ל שהוא הדין לענק דרוש דולמדחם' שבתוספתא מפני שלכל הפחות לדעת מ״ד שקרית שמע ממש הוא דרבנן ממילא גם דרוש דולמדתם הוא אסמכתא ואפילו לדעת האומר שק״ש דאורייתא יש קצת ראיה משקלא וטריא שבברכות כ״א ע״א שמודה בזה שדרוש דולמדחם הוא אסמכתא כי פליגי שם ר׳ יהוד׳ אמר שמואל ור׳ אלעזר בק״ש אי מדאורייתא או דרבנן ותרי קושיות הוקשו שם על דעת ר׳ יהודה אמר •שמואל דסבר שהוא מדרבנן ונדחו שתיהם ועתה למה לא הקשו עליו דלילף מדרוש דולמדחם אותם וכו׳ דק״ש דאורייתא אבל אם נאמר שאפילו ר׳ אלעזר סובר דדרוש דולמדחם הוא אסמכתא א״כ אין להביא ■ראיה ומשם לק״ש דאורייתא!ועוד אי ■אמרינן דלחד אפילו חובת הדקדוק הוא דאורייתא ולאידך אפי׳ ק״ש גופא היא דרבנן א״כ .פלוגחא רחוקה היא ולא מסתבר כלל. הטעם הב׳: נקטינן כר׳'יוסי דלכחחילה צריך ■לדקדק אבל בדיעבד יצא אף שלא בדקדוק 'והא בעלמא בדאורייחא לא מפלגינן בין לכתחילה לדיעבד ואין צריך להאריך שכבר הלכו בו נמושות ורובא דרוקא דאחלונים הסכימו לזה ורק בראיכא הכרח או שום הוכחה בקרא אז מפלגינן אפי׳ בראורייתא בין לכתחלה_ ולדיעבד ובנידון דידז ליכא הכרח וליכא הוכחה. הטעם הג׳: גם לא נמצא בקרא :דולמדחם שום ייחור ולא רמז כל דהו לייסד עליו דרשה 1גמורה לענק חיוב חמות שאין כאן מלה יחרה או אות יחרה כי כל אוח ואות נצרכת לפשוטו של מקרא וגם לא היה ראוי לכתוב לשון יחיד ולמדתם אח בניכם בתיו קמוצה שכל המקראות הקודמות בפרשה ג״כ נאמרו בלשון •רבים ואדרבה ■צריך ביאור למה בקרא נשתנה הלשון ונאמר בשבתך בביתך •וכו׳ בלשון יחיד ■ויש;ליישב ואיכמ״ל ואולי יש לרחוק ולומר שזה ממש הוא השנוי שמאחר שראה משה רבנו זצ״ל לכתוב בסוף הקרא לשון היחיד בשבתך הי׳ לו לכתוב גם בראש המקרא לשון •יחיד וע״כ הדרשה היא דרשה גמורה כל וה נ״ל דחוק ׳מאד אלא אסמכתא בעלמא הוא ודרבנן הוא. ועפ״י הדברים האלה נסתלקה קושיא שיש: לי על השקלא וטריא שבמנחות דף כ״ט ע״א בענין שחי פרשיות המזוזה שמעכבוח!זו את זו ואפי׳ כתב אחד מעכס והקשו שם בש״ס •פשיטא וחרצו (עיין.שם) וקשה לי אמאי פשיטא הא טעמא דאות אחד מעכבחן הוא משום דכחיב וכתסחם כתיבה חמה כדאמרינן בשבח דף ק״ג ע״ב וכפירוש רש״י במנחות שם והשתא מה פשיטוחא איכא הא אמרינן רחובח הדקדוק שיצאה לנו מולמדתם שיהא לימודו חם היא דוקא לכתחילה ואינה מעכבת ולמה אמרו במזוזה דפשיטא שמעכב וכן קשה לי מדיז. דארבע מינק המעכבים;זה אח זה וטעמא משום דכחיב ולקחתם שתהא לקיחה תמה כדאמרינן בסוכה'רף ל״ב ע״ב וקשה דמ״ש מחמוח רלימוד. אמנם עפ״י הנ״ל יש חלוק עצום בק דרוש דולמדחם ומן דרוש דוכחבחם ודולקחחם שבשניהם יש שינויים במקראות פי בדין דמזוזה שנה עליו הכתוב לעכב כי מצות וכתבתם