Nahalat tsevi · 1935-03-01 · Heft 7-8 (März 1935) · p. Seite 189

ראשו של חברו שניהם חייבים. ובממד מכות דף כ׳ ע״ב תני תנא ק מי ה דרב חסדא אחד המקיף ואחד הניקף לוקה, א״ל מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי, דאמר לך מני רבי יהוד, דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, רבא אמר במקיף לעצמו ודברי הכל, רב אשי אמר במסייע ודברי הכל. והראשונים פסקו כרב אשי, דמסייע לוקה, ואם לא סייע, הגם שאינו לוקה, מ״מ איסורא איכא, עיין בש״ע ירד סימן קם־׳א, סעיף ד, ורמב״ם בפי־ב מהלכות ע״ז. הלכה א׳ והראב״ד שם. ורש״י (במכות ב׳:) פירש שהניקף הוא בכלל הלאו משום דכתיב "לא תקיפו" לשון רבים, משמע מקיף וניקף; או משום דלא תקיפו, לא תניחו להקיף במשמע. והתוספ׳ במסכת שבועות דף נ׳ ע״א, דה ועל הזקן, העלו נ־כ דהניקף עובר, אף אם חמקיף אינו בר חיובא ועתה נדמה דין סירוס לדין הקפה. וא*כ אם מסייע המסתרס בודאי חייב, ואף אם אינו מסייע איכא לספוקי, אי נימא ובארצכם לא תעשו, דומיא דלא תקיפו, אחד המסרס ואחד הנסרם במשמע. ועיין בספר תורה תמימה על חמשה חמשי תורה, שהעיר שם (פ׳ קדושים י״ט, כ״ז) שאף בשאר מקומות מציגו, היכא דבתיב לשון רבים שניהם במשמע. ומצאתי און לי שגם בספר מנחת חנוך (מצוה רצ״א) נסתפק בזה. וביורה דעה, סימן קצ״ח, בטורי זהב ס״ק כ*א אוסר נטילת צפרנים ע״י שפחה עכרם בשבת, משום חשש איסור דאורייתא במסייע, והנקודות הכסף חלק עליו, ואמר שאין אסור במסייע רק בהקפה, והביא ראיה מן השים דשבת דף צ״נ ע־א (זה יכול וזה אינו יכול) ובביצה דף נ*ב ע־א (אמימר התיר לכחול את העין) דסתם שיטת הש׳יס דמסייע אין בו ממש. ובש״ע אורח חיים, סימן שכ״ח, ס׳ק א; העלה הטורי זהב לחלק בין מסייע למסייע. המסייע בדרך הזמנה לפני התחלת המלאכה הייב, בין בהקפה, בין בשאר אסורים (נטילת צפרנים בשבת), אבל סייוע דאהר כך אין בו ממש. מ*מ אי ניזיל בשטת הט״ז שיש אסור במסייע אף בשאר אסורים, אז נפסוק נם כמותו, שכתב שאין פרוס רק באברי חוץ (אה״ע, סימן ה', ס״ק ר) וא״כ לית כאן סרוס; ואם לא ניזיל כוותיה בדא, לא ניזיל כוותיה אף במסייע, ונאמר כנקה״כ שאין חיוב במסייע חוץ מן הקפה־ מ״מ אין זה מבורר, ועדיין ספקו של המנחת חנוך במקומו עומד, אי הוי פרוס בזה ממש בהקפה. ולכן נ׳ל דבזכר שנעשה בו הנתוח ע״ם חוק המלכות יש ויש חשש איסור דאורייתא, אם מניח ברצונו לעשות לו הנתוח. אך בנקבה נ״ל שאין חשש, אף במסייעת, כיון דאין רק נרמא דבטול שבת, דלא הוי רק נרמא דבטול דעשה, שאינו רק מדברי קבלה, חוץ מן הספקות הנ״ל. ועוד צריכים אנו לבאר שייכות בני נח באסור סדום. בתוספתא דעבודה זרה, פרק ט׳, איתא בענין מצוות שנצטוו ב*נ, רבי חידקא אומר אף על הפרוס. ובגמרא בבא מציעא דף צ־ ע׳ב אמר רב מפא, בני מערבא סברי לה כד חידקא, דאמר בני נח מצווין על הסירוס, ובסנהדרין דף דו ע״ב תנא דבי מנשה אף סדום בכלל מצוות בני נח. ולענין הלכה נחלקו הראשונים. הרשב׳יא, הדן, ריצב״א, אשירי, הנ*מ, בית יוסף ושאר פוסקים, פסקו דלית הלכתא כרב חידקא (עיין בית יוסף באה־ע סימן הי). ואף הרמב״ם סבר כן, מדמנה בהלכות מלכים, פרק ט׳, מצוות בני נח, ובפרק יי, הלכה ד, הזכיר שמפי הקבלה נצטוו אף בהרבעה ובהרכבה, ולא הזכיר סדום. אך הסמ׳ג (לאוין ק״כ) פסק כרב חידקא. וגם השאלתות דרא׳ג פסקו כרב חדקא (סימן ק*ה), וכן פסקו הגהות אשרי הביאו הרא״ש פ' הפועלים והראביד וגם בספר חכמת אדם פסק כן. ועיין בספר שאילת שלו׳, פירוש הגאון ר׳ ישעיה׳