Nahalat tsevi · 1935-03-01 · Heft 7-8 (März 1935) · p. Seite 188

ISS אם בגלוי, מ״מ זד. דווקא לענין מום, אבל לענין פרום מודו, דהוי אף בפנים, כמו שכתבו התוסם׳ שם דה בגיד. עיין שם בסוגיא (איבעיא דרב אחדבוי, אי חסרון אבר בפנים, הוי חסרון). אך עיין בטורי זהב, באבן העזר, סימן ה׳, פיק ו׳, שכתב בסוף הסיק: "והא דפטור בנקבה אפילו אם בא ע״י מעשה שלו, נראה הטעם דבנקבה אין שייך סרום בהפסד איברי זרע ממש, שאינה בחוץ במו בזכר, ע״כ לא הוי הפרוס בידים ממש, אפילו אם בא ע" מעשה שלו". לפי סברא זו אפשר לחלק ולומר שסרוס אינו רק באברים שבחוץ, ולא בחוט שבפנים. אך קשה לסמוך ע״ז למעשה, ונ״ל שגם הט״ז לא אמרו רק להסביר החלוק בין זכר לנקבה, ולא למעשה. — ועתה נבדוק הדין לענין הנקבה, שייכות נקבה בסרוס היא פלוגתא דתנאי בתוספתא דמכות פרק ד, הלכה ד׳ ובתורת כהנים בפי אמור (סימן קכ׳ג). (תוספתא: המסרס את האדם ואת הבהמה, ואת החיה ואת העוף, בין גדולים, בין קטנים, בין זכרים ובין נקיבות הרי זה חייב, רבי יהוד אומר המסרס את הזכרים חייב, ואת הנקבות פטור :: תורת כהנים פרק ז׳: מנין שהנקבות בסרום ודל משחתם בהם מום בם. רבי יהוד אומר אין נקבות בפרוס). ופשטא דסוגיא דהש״ם בשבת ק״י אתיא כרבי יהוד (אלא באשה) וכן פסקו כל הפוסקים. והנה כתבו התוסם׳ בשבת ק״י ע*ב דה והתניא, דבאשה לא שייך סרוס, משמע דלא שייך כלל, וכן להדיא שם בתוספות קי״א ע״א. דה מקינה ועקרה. והרמב״ם בפרק ט׳ז מהלכות אסורי ביאה, הלכה י*א, כתב. והמסרם את הנקבה פטור, ופירש הרב המגיד שם, אבל אסור לכתחלה. וכתב הבית שמואל בש״ע אודע סימן ה׳, ס*ק י״ד, דבהא נחלקו התוסם׳ והרמב״ם, אי שייך בנקבה מרום במעשה. והנה בשו״ת חתם סופר, אבן העזר, חלק א׳, סימן כ, פירש סוגיית השים בשבת ק״י כמין חומר. ופירש דלעולם סירוס שאסרה חורה הוא דוקא באברי הזכר, וזו ה׳ דרשת רבי יהוד בת״כ משחתם בהם, אין סרוס בנקבות, דהיינו, משחתם ב ה ם, באותן אברים שהוזכרו למעלה, דהיינו ומעוך וכרות ונו׳, דהוי בגיד, ביצים וחוטי ביצים, בהם ולא באהריני, ובזה מבואר מה שהשוו הראשונים דין פצוע דכא לדין פרוס, ואם כן אין אסור סרוס רק באברי זכרות דוקא, ולא משום השבחת הולדה (דהא אף מסרם אחר מסרס, חייב). והא דאסור לסרס נקבה לכתחילה, דוקא משום הנרמת בטול שבת. אבל דין אסור סירוס ליכא בנקיבה, מכל מקום סירוס במעשה שייך בנקיבה, כדחזינן בנטילת האם בבכורות פרק די, משנה ד׳. וממילא בטלה המחלוקת בין התוסס׳ להרמב״ם, דמה שכתבו התוספי דבאשה אין שייך סרוס, היינו דין פרוס, אבל מעשה סרוס לעולם איכא. והא דאסר הרמב׳ם פרוס במעשה בנקבה לכתחלה, היינו משום בטול שבת. (ולכן התיר הח׳ס לשתות כוס עיקרין באשה שיש לה צער לידה, כיון דעשה דשבת, הוא ליישב העולם, ושבת דאשה גופא, עדיף משבת דמיה). וא*כ בנידון דידן באשה חתוך שביל הביצים אינו אלא משום בטול שבת. ובודאי יש כאן לומר סברת החים, מה צורך ליישב העולם בבנים חולים. ויש לצרף לזה גם סברת הט־ז דלעיל שהעלה ג*כ דבנקבה אין שייכות דין סרום כלל, והא דאסור רק משום צער בעלי חיים. ועתה נבא אל הביאור, אם האיש שמניח לעשות בנופו סירוס עובר בלאו. והנה הדבר תלוי בהא דמסייע, אי יש בו ממש; והיינו ממש הך דניקף, אי עובר בבל תקיפו, או לאו. והנה בתוספתא דמכות פרק ו׳, הלכה ו׳, תנא: המקיף פאת