Nahalat tsevi · 1934-10-01 · Heft 1-3 (Oktober 1934) · p. Seite 63

63 סוניות הש״ם עכ״ל. הנה מה ואוו פעמי רגליו ומעצה עמוקה יצאו דבריו ושכלו צח כזנוניתא חיוורתא וכי לשבח הוא צריך? אמנם עם בל זה במחכ״ת רוחי לא תכון עמו. הלא כגבה ארזים גבהה של הל*מ ובעמוד שש תקפה ואיתנה הלכה למעשה הלכותיה להוסיף עליה ולגרוע ממנה לא די עד שאמרו חכדל ק־ו מהלכה מי אתי (נזיר נז.) ואמרו שוינהו כהילבתא בלא טעמא (נטין יד.) ופרש״י שאין צריך לתת טעם הל׳מ ועתה לא ניכר שוע לפני דל היתכן שדבר נדול כזה ינרע נחלתו וימעט הונו עדי לא נשאר לפנינו בלתי גוף ורוח אין בו! ועוד איך יצדקו בעיניו אותן השיעורים שיש להם על מה שיסמוכו במקרא ובגמרא בנון הך דרשא דגשרו במים מים שבל נופו עולה בהן וכר (עירובין שם) כלום יש לך "חילוק שיעודן" יותר מזה? ולולא מסתפינא עיני אשית לנטות לדרך אחר בפירוש המימרא דשיעורין הל״מ וזה החילי לעשות על בי ראיתי בכאן דבר פלא רבעי זיוני וכבר נפתח בגדולים, רש׳י והתוספת. והוא דקשה מה ראו רב וחביריו לצרף שלשה דברים אלו: שיעורין חציצין ומחיצין באגודה אהת והלא לכאורה אין להם שום שייכות זה עם זה: ובמו זה מצינו צרוף שלשה בעשר נטיעות ערבה ונסוך המים ובנוד ולבוד ודופן עקומה ונם שם יש להקשות הקושיא הניל מה לו ולהם כי באו בקשר אחד? והנה רש״י (סוכה לד. דה עשר נטיעות) רצה ליישב דקדוק זה באמרו ודל אלו שלשה נשאלו בבית המדרש מנין להם מן התורה והשיבו שהליט הם ושמע השומע ונרסם כסדר ששמעם וכן שיעורן חציצין ומחיצין שמען השומע וסדרן בסדר ששמען וכן בכל מקום עכ״ל. אמנם במחכ״ת לית דין צריך בשש שתירוצו דחוק מאד. אבל התום׳ (מ״ק ד דה אלא אמר ר׳ אשי) רוח אחרת עמם יסודתה בהררי קדש שכתב ודל וקא דייק רבן גמליאל מה שייכא תוספת שביעית גבי נסוך שנתנו למשה גבי הדדי דבכל מקום שונה הני שלשה ביחד דבך נתנו אלא ודאי למילף סמכינהו רחמנא עכ׳ל. הדבר ברור שתירוץ זה עולה יפה כמילתא בטעמא ונם אנחנו במסילתו נלך לדרוש סמוכין ונדון במדת מה מצינו שהרי ראי שיעורין לא כראי חציצין ולא ראי שניהם בראי מחיצין הצד השוה שבהן שהם באים להורות דין חדש יוצא מגדר שאר דינים ודתות הנוהנין בענין כזה הולכין בעקבות לא נודעו. וכשנעיין בדר׳ חנה נמצא נבון הדבר שכל השיעורין שרצה להביא מן התורה ועליהם נאמר במסקנא "אלא הילכתא נינהו" כביכול חידוש הם ואין לך בו אלא חמשו דהיינו "פת הטין ולא פת שעורין מיסב ואוכל בלפתן, עצם בשעורה אינו מטמא באהל, רביעית יין לנזיר (ע׳ תום׳ שם דה גפן), גרוגרת להוצאת אוכלין, רמון לנקבי בלי בעלי בתים (לאפוקי כלי אומן), רוב שיעורין בבזית (ולא כילן), כותבת הנסה ליו־כ. וכן הדבר גם בחציצין ומחיצין כמו שנבאר לקמן בס״ד. ויובן בזה גם מאמר תמוה של תלמידי דע (נדה מה.) כשם שכל התורה הלבה למשה מסיני כך פחותה מבת נ׳ שנים כשרה לכהונה הל*מ קשה מה ענין פחותה מבת שלש לבל התורה כולה ולפי דרכנו נוכל לפרש דה״ק כשם שכל התורה כולה לא ימוטו הליכותיה מני דרך ולא ישנו את תפקידם ומבירורי מדותיה ניכר רושם נתינתה מהר סיני בך דין