Nahalat tsevi · 1931-07-01 · Heft 9-10 (Juli 1931) · p. Seite 346

546 רבנו, לא בטלו לעולם. אך התהלכו ממקום למקום, עד אשר נבנה ביהמ״ק בירושלם ע״י שלמה. אז נתקדש המקום ההוא בקדושת המקדש של משה, קדושה עולמית. (עיין רמב״ם שם פ״ו ה /י״ר, ט״ו, וביאור הגה״צ רשר״ה זצ״ל, חהלים ע״ח ס״ט.) (וזוהי, אולי, בונת חז״ל, שאמרו: בנה בניתי — בית בנוי בניתי ,ר״ל, שעקר הבית, היא קדושת המקדש, כבר היחד. מימי משה, ואני הוא שהקפתי אותה מחיצות וקדשתי אח המקום בקדושת המקדש, להיות מכון לשבחו עולמית). והמקדש, שעשה משה עם כליו, כלם קיטים לעולם, אלא שנגנזו ועתידים להגלות בב״א, (תוספתא סוטה י״ג, במדבר רבה פט״ו.) לא בנין היה כאן, כי אם בריאה, מלאכה, כמלאכת שמים וארץ. (ילקוט מ״א רמז קפ״ו, רבנו בחיי פקודי בשם מדרש.). ולכן היה כאן המניע היותר גדול וחשוב "הלב" בשלש בחינותיו: נדיבות, חכמת ונשיאות הלב. נדיבות־ הלב — לצרף אותה אל כל ■דבר חמרי, 'הבא אל המלאכה, ועל ירה חולד הקרושה וכעין שאז״ל: כמין מטבע של אש הוציא דקב״ה מתחת כסא הכבוד והראה למשה. שהכוגה, אולי, שהראה הקב״ה למשה אח האש של קדושה עליונה, אשר חולד ע״י נדיבות הלב הישראלית (ודרשו זה מלשון: "זה יתנו!" כזה ,ר״ל, אף שיחנו דבר חמרי, מ״מ ע״י נדיבות הלב, המצטרפת אל הנתינה, תולד כמין מטבע של אש כזה שהראהו.), ודבר זה אין עין בשר יכולה לראותו ולא שכל אנושי להשיגו ולציירו, ונגלה רק למשה רבנו, שבכל בית ה׳ נאמן הוא, בנבואה. חכמת לב — לכון אח המלאכה הנפלאה הזו, שתהיה כאשר הראה וכאשר צוה ה׳ אח משה, מבלי לשנות, להוסיף או לגרע כ״ש. ונשיאות הלב — להבין ולהשכיל אח כל סודוחי׳ וצפונותיה 'ולכון בה אח כל הכונוח, שנחכון ה׳ אלק״י ישראל, אשר כגבוה שמים על הארץ, כן גבהו מחשבותיו ממחשבות בני אדם. ובעת עסקם בידיהם 'במלאכה חמריח דקה מן הדקה, אמנוחיח עיונית, היה להם להתנשא בלבם ובנפשם אל גבהי מרומים בין אישי מרום, ("עושי מלאבה וחושבי מחשבות"). זאת היתר. העבודה הקשה שבמקדש, שלא נסחגלו לה אלא הצדיקים המובהקים בישראל, שהמה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, כלם מחוברים ממעלה ומטה ומחברים אותם, להיותם אחד. וגם אלה, אלמלא הקב״ה עמם, למלא אותם רוח אלקי״ם וחכמת לב וכר, לא יכלו לה. וכל כך היתה המלאכה נפלאה ונשגבה מעל יכולת אנושית, עד כי משה רבנו ע״ה, בראותו אח המלאכה ,כי נשלמה, תמה עליה: "והנה עשו אותה". והוסיף לחמה, כי עם רוב חכמת עושי המלאכה, הרחבה מני ים, עם כל זריזותם והשכלתם, לא עלה על רעת אחר מהם, להוסיף מריליה כל שהוא או לגרע דבר מה. כל חפצם ומגמתם, כל משאת נפשם ורוחם לא היה, רק להשלים חפץ ומחשבת הבורא ומצוחו, בלי לשגות, רק הכל "כאשר צוה ה׳ אח משה". ויברך אותם משה. — אמר להם ,יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם .כלומר, ראויה היא המלאכה להתחרות בקדושתה עם השמים, עד כרי שירד ה׳ משם וישרה שכינתו במעשה ידיכם. ראוי הוא הכנור עם שש נימין, המפליאות נעימה קדושה, להיות נוספת עליו הנימא השביעית — השכינה. והס אומרים: ויהי נעם ה״א עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו! (ספרא שמיני).