Nahalat tsevi · 1931-06-01 · Heft 8 (Juni 1931) · p. Seite 284

254 תהה כנפי הכרובים, המראים לעם ה/ איך עליהם להתידום אל חורת ה׳ בלמוד ובמעשה, למען אשר יהיו המה הכרובים, אשר עליהם ישכן כבוד ה׳. בהיכל לפני קה״ק, עומרים השלחן והמנורה, אשר יראו לאדם אח חייו הרוחנים והחומרים, כשהם עומרים צמודים זה בצר זה בהיכל ה/ בין הארון שמצד זה ובין מזבח הקטרת שמזה, למען למד את האדם דעת, כי ראשית שניהם ותכליתם תהיה התורה. אם ממקור התורה יושגו שניהם ושניהם כאחד אל התורה ישובו, לקיים יבם ועל ידם, מה שכתוב בה, אז שניהם כאחד יעלו לרצון על מזבח ה׳, מזבח הטרח, ויהיו לו לריח ניחח. ואז ירדו הכרובים מן השמים ויסובבו אח כל ׳העם מקצהו ויסוככו עליו באברחם. (יריעוח־כרובים, הסובבות אח משכן ה׳). בהתבוננו אל שני מקדשי ה׳ אלה, השכיל לדעת, כי לא, באשר יעמיד האדם את ״שלחנו ומנורחו״, למלא בהם תאוותיו, להברות ולעשות פימה עלי כסל — שם לו חיים, כי אם באשר יגיעו לו עפ״י התורה וישתמש בהם על פיה ולמענה, שם יחיה ויראה אור, ורק לפי אשר יזכה ■להפך שניהם לריח ניחוח לה׳ ולהשיג קרבתו ורצונו, ימר ערך חייו. ואיך 1יזכה האדם לכך, ואיזו הדרך, המוליכה את האדם לתכלית זו? בעורה, לפני קה״ק וההיכל, עומד מזבח העולה עם הקרבנוח המלמדים לאדם דעת אח דרך ה׳. ■השחיטה תלמד אח האדם, להמית אח תאוותיו ורצונותיו הבהמיים הארציים. זריקת רם העולה ׳ומתן דם החטאת על המזבח ילמדוהו להתעלות אל רום מעלת תעודתו, הנתונה לו עפ״י ה/ ולהתאמץ ולהתחזק בו, לבל יפול ממנו. כל מטרותיו(חלבים) ושאיפותיו(כליות) יקריב לפני ■ה׳ על אש דחו למען הרבות ולמען קים את אורו בעולם וגם נפשו תאיר בו תמיר. [כל האמור כאן ע״ר המקדש והקרבנוח עוד צריך ביאור ובירור, ויבואר בעז״ה כל דבר על מקומו.] סוף דבר, במקדשי ה׳ ׳בא לידי הכרה ברורה, כי לא העושר והנכסים ולא 1כל קניני וחמורות העולם ולא ההנאות ותענוגות ■בני אדם, כי אם קרבת אלקי״ם חיא המדה למוד בה אושר האדם וארך וערך חייו. אם יירב כבוד איש ואם ימעט, אם יפרץ האיש לרב או יסכל עני ומחסר — אם יוכה לקרבת האלקי״ם וישאר נאמן לאלקי״ו ודבוק בו, הוא יתהלל ויאושר חלקו, ואם לא יזכה לכך, "מה הועיל בכל קניניו, אם רע הוא בעיני אדוניו" (ר״י בש״ח), כי רק הדבוק באלקי״ו יש לו אחרית ותקוה והרחוק ממנו אבד יאבד. או נחפים עם מצבו בעולם, אושר ההוללים לא לקח עוד לבבו ושלוח הרשעים לא הטעתו, כי ידע, כי אך בחלקות ישית ילמו ה׳ ובאחרונה יפילם למשואות נצח. אז קרא בשמחה: ״מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ!״ — ר״ל, כאשר בהפרד נפשי מן העולם החומרי הזה ותעלה לשמים אל צור מחצבתה, לא יהיה לה לא אב ואם, לא אח ואחות, לא מודע ורע, לא קרוב וגואל, כי אם ה׳, אשר ■בו תדבק ועליו תתענג ובאורו יהיה לה אור, כן גם בארץ, בעור בחיים חיתי, אין לי חפץ אחר רק להיות עמך. יובהרגישי קרבתך ובדעתי, כי עמך אני, כבר נמלאו כל חפצי ומאויי לבבי. ואם גם "כלה שארי ולבבי", אם גם דל חלקי בחיים וכל קניני וחמודות העולם נמנעו ממנו, אחה "צור לבבי", אחה חחזקני וחעודדני וחקימני לפניך, "וחלקי", אחה חלקי בחיים, עשרי וכבודי, בך אשמחה