Nahalat tsevi · 1931-06-01 · Heft 8 (Juni 1931) · p. Seite 282

בחומר ברוח, עטור הוד והרר ועטוי מעטה תתלה ותפארה. זאת היחה הנקודה היותר מזהירה ,בחיי כל אחד ואחד ובחיי כל העם כלו. ואז היה מחקים בגלוי מה שהיו יריעות־כרובים של המשכן מרמזות, כנ״ל, שבחיות כני ישראל הכרובים, נושאי כבוד ה׳ בעולם, ■יהיו כרובי ה׳ יורדים מן השמים לסובבם ולסוככם ולהגן בעדם מכל אויב ואורב, וכמו שהבטיחה התורה הקרושה "ולא יחמד איש אח ארצך בעלותך לראות" וגר. ואיתא בירושלמי (פ״ג רפאה): ר״פ משחעי, חרין אחין באשקלון הוו להון מגורין נוכראן, אמרין כדו אלין יהודאק סלקין לירושלם, נסבין כל מה דאית להון. מן דסלקי! זמין להון הקב״ה מלאכין ונכנסין ויוצאין בדמותן וכר. כי ארץ ישראל אינה ככל הארצות, היא אינה יכולה להיות משתמרת ע״י חילות, סובבים את הארץ לגבולותיה, כי אם ע״י 'כינוסם תחת פקודת האדון ה/ אלק״י ישראל, במקום אשר יבחר. [ובלכת 'בלעם אל בלק לקלל אח ישראל, פגע בו מלאך ה׳ ורמז לו: "אחה הולך לאבד אומה החוגגת שלש רגליכז בשנה:" (רש״י) ויובן עפ״י הנ״ל.] * נשתנו העתים, נשתנו הבריות. חדל הבית להיות המרכז העקרי ונעשה טפל, "כסוכה בכרם וכמלונה במקשה" (ישעיה א׳). עבודת בית המקדש נעשה כמין צרמוניא והחגיגה אליו במין טיול. ובכן נתקו כל החוטין המאגרים אח ישראל אל בית ה׳ ונהיה הבית רשות בפני עצמה, מובדלת ומפורשת מן החיים; נעשו הבית והחיים לשחי רשויות צוררות זו לזו (כעיר נצורה, שם). אז אבד הבית את ערכו וכל עבודתו והחגיגה אליו את תוכנם, ונצטוה הנביא לקרא בשם ה׳ אל יהודה וירושלם: ,,למה לי רוב זבחיכם וגר וכי תבאו'לראות פני וגר חדשיבם ומועדיכם שנאה נפשי וגר, וינועו אמות הספים מקול הקורא והבית ימלא עשן וגר, עד אשר שאו ערים מאין יושב ובתים מאין ארם וגר, ורחק ה׳ את האדם" וגר. ועתה ,כי בעוונותינו חרבה עירנו ושמם בית מקדשנו ונטל כבוד מבית חיינו, לא נשאר לנו רק זכרן הימים המאושרים ההם. וכל כך הוא נטבע ונתרשם בנפשותינו, ער כי מים רבים לא יכבוהו וימים רבים לא ישטפוהו. כבר עברו עלינו המים הזידונים הרבים והעצומים, כבר עברו עלינו אלפים שנות נדודים ולא נמחה. ערים גדולות ובצורות בשמים, מלאות תשואות, כבר נחלשו ממקומן ונמחו, מדינות גדולות חרבו ונשכחו מלב, גויים עריצים חלפו ועברו ואינם, הרים משו וגבעות מטו וזכרן הימים ההם לא נמח ולא נשכח. ובכל הגיע ׳ימי הרגלים עוד נפשנו עלינו תשתוחח ותהמה ובלב נשכר ונכאב נחאונן על אשר "אי! אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות" "ולעשות חובותינו בבית בחירתך" (משתפכים את נפשותינו אל חיק אבינו הרחמן בחפלה כפולה, אחת המסיסה ״ושם נעשה לפניך אח קרבנוח חובותינו״ וחשניח — "ושם נעלה ונראה ונשחחור. לפניך בשלש פעמי רגלינו".