Nahalat tsevi · 1931-04-01 · Heft 6 (April 1931) · p. Seite 214

נ 214 אך ה׳ החפץ בתקנת האדם, יציר כפיו, ואינו חפץ בקלקולי, הקדים, עוד בטרם וכה האדם, לקבוע לו מקום בארץ ולהשכין שכינתו בו, למען יהיה מגדל מאיר לעולם, אשר יפלם נתיב אורו בין מחשבי ארץ, ומרחוק יראה האדם, התועה בדרכי החיים, אור ה׳ וינחהו וילך אחריו, ויושבי בארץ צלמות אור גדול ננה עליהם ותפקחנה עיניהם לראות את הדרך אשר ילכו בה יועלו ויגיעו עד ה,. ואם גם ירבו עור התועים, אשר לא ייטיבו לראות אח אור ה/ ואם גם ירבו עור הטובעים והאוברים, אבל האנושיות כולה לא תאבד עור דרך לעולם, כי תמיר ימצאו אנשי מעלה, אשר אור ה׳ יהיה שואף וורח עליהם בכח מן המקום ההוא, והיו המה למאורות הרקיע האנושיות, וסביב להם יתרכזו רבים ויהנו לאורם ויתרבה דעת אח ה׳ בארץ ודרכיו יתפרסמו וילכו בם רבים ויתקרבו אל ה׳, והוא יתקרב אליהם עד אשר יוכו וישכן ה׳ בתוכם בקרב מחניהם, באהליהם ובבתיהם, ומאז אשר בחר ר׳ במקום ההוא, לא זזה שכינתו ממנו, בכל העתים והתקופות השונות, אשר עברו ואשר יעברו, וכאשר יתבאר עוד. וסופו של המקום ההוא להיות מגדל מאיר לכל האנושיות כלה, וכל הגוים והלשונות אליו ידרשו ואליו ינהרו. * * ★ הראשון, אשר השתמש בלשון שכינה כלפי מעלה, הוא נח. בעמד נח על סף העולם החדש, המתעורר אחר המבול לחיים חדשים על אותם היסודות שהניח הוא במזבח אשר בנה ובעולות אשר העלה עליו לה׳ (מיטב הגיון צד 34), הסתכל בעתידו של עולם .זה וראה אח ה׳ אלקי השמים, יורד משמי מעונו ומתקרב אל האדם ונוטה אליו חסד, לחת לו תקוה טובה ואחרית שליו, לבל יאבד עור ויכלה בעונו 1ובעורונו, כאשר אבד דור המבול. ובנשאו דעו למרחוק, לדעת מי מבניו יכשר לקרבת ה/ הסתכל בשלשת בניו, אשר מהם יתפרדו בני ארם לגוייהם וללשונותיהם, בעין בוחנת וברוח ה׳ אשר עליו. הסתכל בחם בנו הקטן, וירא!עם כל חסנו ותקפו, אח גסות חומריותו ואח כשלון כחו להתנער מעפריוחו ולהתנשא אל על, הסתכל ביפת בנו הגדול, וירא: עם יפיפותו והחפלספוחו והתנשאותו, את גאוחו וגאונו ואח חעחועיו ומדוחיו הרבים — וידע, כי לא בבניו אלה ירצה ה׳ לשבח בתוכם, כי לא ישכילו להכשיר אח עצמם ואח אהליהם, כי אח קרבת ה׳ לא יחפצו ורעת דרכיו לא יבקשו. אך בהביטו על שם בנו, והתבונן אל הלך נפשו וארחות חייו, הבין, כי מגזעו יצא, עכ״פ, חטר אחד, אשר יהיה אושפזיכנא לשכינה, באהליו אשר יטה ובבחיו אשר יבנה (וישכן באהלי שם). עברו מאוח בשנים ואהלי שם אלה טרם היו ׳בארץ, ולא עוד, אלא שנבנו ׳עירות ומגדלים בשמים, לדחק אח רגלי השכינה ולפרש ממשלח האדם באדם. והנה יצא חמר מגזע שם, זה אברהם:ושרה אשתו, והארץ האירה לאורם. המה היו הראשונים ,אשר החלו לבנות, לא מגדלים וערים, לא חומות ומבצרים, כי אם אהלים, "אהלי שם", אשר ישכן בהם ה,. וכבר ■זכתה שרה אמנו, להיות ענן ה׳ קשור על אהלה, לאות, כי שכן בו ה,, כאשר שק הענן על המשכן, אשר בנו בניה ע״ם ה/ אחרי ארבע מאוח שנה, במדבר. אתריה זכתה רבקה אמנו,