Jahrbücher für jüdische Geschichte und Litteratur · 1887-01-01 · VIII. (1887) · page 52

47 חרמם זה לצודד נפשות, לענות נגד המחבר קשוח׳ יש ויש **int למלא פניהבם קלון, אפס כי עזה יראת חטא תוך לבו, לבלתי הראוח העמים והשרים קוטן תבונות הלב׳ וגודל נטיותו אד־1 העול והחמס, הנמצא בבני עמינו, ולואי ויטע השם יתעלו־. הענוד. והסבל בלב המחבר הזק ואמיץ, לבלתו סור מן העצה הזאת, כי מי יודע אם יאיצוהו הצבועים והחנפים אם לא מרה תהיה באחרונה - ובכר־‘ זאת לא ישוב אח האוילים האלה מדליק אהרי בעל הספו— ומה אוסיף א״ב עוד לדבר על האמור בשכבר, לו ימלא פי דברי חן וטעם במלאת גדיש וכשבולת בשעה שכורעת, ולשוני תהגד־ז צדק ומישרים הכוח הספר מכרעת, ושפתי ראיות עצומות יביעו כמעין הנובעת, לא יועיל־1 עם קושרי קשר אשר הגדת, יאין נחת (־1היות נשפט את א־ש ואין אזנו שומעת, וגם אני ידעתי את האנשים האלה אשר נשאו נפשם לזה, כי לא מן העסק הזה נלר׳בו׳ והחיטה והכעס לא ממקור האמת והיראה נחצבו, ולו באו מאיש אחר גם נגדי נם ננד כל חכמי הגולה דברים אשר לא יזכרו ילא יחשבו׳ אולי עור ישמחו לקראתם ובתהפוכות רע ירהבו ׳ ועכ״פ היה חמתם עומדת אם יום או יומים, ואהר תשכך רוחם ורעיוניהם למעצבה ישכבו, ואשם שוקעת, אך נגד המחבר מצבה יקתאל טינא בלבבם מאז נוטעת׳ יש בחשבם את בעל הספר לנבון דבר ורוצים להתחסד לבלתי עבור על־1 מקר^ מלא וכסילים ישנאו דעת׳ ויש לבלרהי הניח לו שם פן תהיה ידו לגדולה מגעת, על כן משכו להם רבים מדלת העם וקוששו להם קש, והרו חשש להבה ואש זרה מתהום בוקעת — ולכן עקב לא אביתי לדבר עוד על הענין הלו׳ אלולי אשר תקעת עצמך באחת׳ והוא כי מה זו שתיקה, ומדוע עציו במלים שרים וגדולים חקרי לב בכל מקימות מושבותם, וזו וודאי שאלה נחלה« וכבר שאלתי אני כן לכבוד שאירי הגאון המופלג במכמרה ובזקנה השם יאריך ימיו, ראש המדברים בדורנו זה, והנני שולח לך בזה תשובת ההבם הצריק נר״ו (היא *.עתק" נ:!:־ בתנא חי), וזה בנה אב לכל החכמים היושבים על כסא ההוראה בכל הארץ הזאת כי אין שתיקתם חלילה הסכמה למעשה הנעשה באלטונא, ונהפוך הוא כי נתעב הדבר אצלם, וממילא שהן מוחרמין ומנודין כדין המנדה מי שאינו חייב גירוי, ומכלל דברי הנחיל הזה אתה למד כי כל האנשים אשר מן היום ומעלה, אחרי ראותם את דבריו, עודם אוטמים אזניהם משמוע, ועושים כוונים להעציב לב איש המצפה ולמרר את רוחו, לוקחים עצמן לצד אחד לומר אנו חוששין להדם, מה שכל גדולי הדור פה אחד דליר־ז ביה מששא, ומתחלה הי‘ אפקירותא להסיג גבול נשיאי ישראל אשר עש לפניהם למשפט, כי מי הסכל אשר יאמר דהאי ענינא דמיא לדרבינא׳ אמנם עד עתה משתיקותן של חכמים מצאו להם, הרוצים לטעות מקום׳ ועתה וודאי כל המבזרה בר אוריין ובר אכהן ומחוור אפי ואפילו מונע הכבוד הראוי, וזה תחת רדפו טיב׳ והכל לפי רוב הענווה קושר ימינו אחור לבלתי הראות לשונאיו שבט מושלים, הלא זה מראה באצבע כי רצונו לירד לחיי אדם ישר נגד התיררה׳ ונגד דרך האמת והשלום, ולהבזות אתו כל גדולי ישראל — ומה ידובר עם אלה ומה ימנעם עשותם