Jeschurun
- Journal
- Jeschurun
- Volume
- 13 (1926)
- Issue
- Heft 11-12 (November 1926)
- Date
- 1926-11-01
- Page
- Seite 74 (sequence 2)
- Language
- German
- Belongs to
- additional
- OCR quality
- 69% known words query
- IRI
…/2292929-2293042--08753-2302051- Visual Library
- page viewer of the UB Frankfurt
OCR text
74 בעקבות התפארת עד הקדש היא החופפת על בל פדר עבודת ד, היא היא צביונה ותכליתה. "מקיפו של עולם״ — לא יגורנו כיעור ודומה לוי ואיך יבקש אדם קרבת אלדים והוא לא הסיר ממנו כיעורו ולא הלביש אה עצמו מחלצות תפארה? .. . הן הוד והדר לפניו! ולא עוד אלא שבתורה עצמה מפרש דבר זה. זכרו אותם הרגעים בקרוב מקום על׳ יד כבוד השכינה, אותה שעד, נשגבה של קריעת ים סוף שבה ״ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל p בוזי במראה", עד לידי היכלת להראות באצבע ולומר — זה אלי!.. מה הי׳ מענה רוחם ובמד סעית לבבם בשירת הים? — "אנוהו" היתה בת־קול תשובתם. ולמה? מפני ש״זה אלי/ שהוד והדר כמקומו. אמנם, שואל רבי ישמעאל במכילתא ומבאר לעצמו: ״אנוהו — וכי אפשר להנות את קונו? אלא, התנאה לפניו במצות: ■אעשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, ציציה נאה, שופר נאה, ספר חורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, וקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראק נאק״. — אבא שאול אחרת אומר: — "נדמה לו, אני והוא. מה הוא רחום אף אני רחום, מה הוא חנון אף אני חנון". ולהתדבק בדרכיו תפארת היא, * * * חיי ישראל חיי תורה הם ואם ירד היהודי ללכת על דרך חייו אלה, אז בל חוליו נעשים על מהרת הקדש. בי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ד׳, בני מלך הסמוכים על שלחן אביהם, ולהם יאתר, תפארת♦ "מים אתם לד׳ אלדיכם, לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת". "לא תתנו נדידה ושרט בבשרכם על מת בדרך שהאמורים עושים לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראק להיות נאים"(רש״י). , ובכל זאת!.החי חיצוני הוא, הוד הנתון בידיו של אדם לפול גם אל תוך רשת העינים. עמוק ונשא מזה.הוא.הוד המבהיק מתוך זך נפש עובד.ד׳ כאמת, מקרב לבו. פנימה, ממגדל עז שבנפשו, מגדליאור עלנת מחו. טמיר ונעלם הוא, אינו.נראה, לעיני גוף. אפם קצהו ישערו עיני הדעת, ונם. להן הסתגלות בהירה נחוצה. ברקי הוד נשגב זה נראים רק בראי.העינים,שנחצב ממקור ההוד ... . . למסכת התפארת הזאת אק עמך,.אין תכלית לשיא שחקיה ואין הקר לעמקו תהמותיה. פרק אחד נאדר ונורא שנו' חז״ל במסכת זו, נסכיה ונשמע, כשמע אברהם אבינו על .רבד נפילת סרס בידי ארבעת המלכים הריק תיכף את חניכיו ויצל און מלך סרס ממות. ובכל זאת נגש אליו לבקש ממנו ש״יחן לו את הנפש״ ויחזיר לו עטרת המלוכד,— ורק הרלש יהיה שכר לעוזרו. "הרימתי ידי אל ד׳", הבריז אבינו לעמתו, "אל עליון קונה שמיס וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל ואס אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברהם"; ואיתא במנחומא {לך לך): "יפיפית מבני אדם המק חן בשפתותיך. על מי אמרו בני קרח המזמור הזה, על אברר,ס.-, יפיפיה׳ מבניו של אדם הראשון, ומי היו בניו.