Jeschurun · 1926-11-01 · Heft 11-12 (November 1926) · p. Seite 75

עה בעקבות התפארת 75 שת אנוש קינן טהללאל ירד חנוך מתושלח למך נח, ומנין שנקראו בני גוו בני אדם, שנאמר ואת המגדל אשר בנו בני האדם (בראשית י״א), התק חן בשפתותיך מהו, בשעה שנשבעת למלך פדום, הרימתי ידי ובו׳". אברהם אבינו עמד בנסיון נחל. כל הארץ כמשה לפניו ועמי הארק המליכוהו עליהם לנש־א ולקצין (חז״ל). לו משפט המלוכה. ומלך סדם היטיב לדעת זכותו של אברהם ובכל זאת לא גמר בנפשו לותר. ונשיא אלדים חשש שאולי יגרום לחלל שם שמים, אם ימלא משאלת מלך סדם במו שהיא, באמרו "אני העשרתי את אברהם". ובגלל הדבר הזה ותר אברהם לגמרי, ולא עוד, אלא נשבע כלפי שמים, שלא יקח ממנו אף מחוט ועד שרך נעל. נסיק כביר ועצום. ואם באים אנו לבאר מהות ותור זה, נדבר על נמרת דעת, נעיד עדות באמץ השכל. להתגבר על חמדת הון, נשבח טהר הלב ונוסיף עוד ועוד. אך חכמינו זכרונם לברכה הרגישו פה יופי, מרומם מעל יתר צבעי תמונת נפש אבינו, עליו גמרו את ההלל ואותו הרימו על נס! ובני קרח בבאם לשבח מעלת אביר האיתנים לא מצאו שבח יותר נאה מתפארת הוד נשמתו בעת הנסיון הזה. בעיני שכלם, "בראי ההוד" הופיעה תמונה: אמת! מה נהדר היה אברהם אבינו בנצחון רוחו אז, עת השבעו ככה למלך סדם, עת הובילו מערמת בני מלחמתו, ילידי הרגש והרצון, למטרה נשגבה זו. אל נא נשכח: ממלכות ומלכים בכפה — ואץ עוזר מבלעדי אלדיו. בל העמים בדעה אחת לקבלו עליהם לנשיא אלדים ובכן שעת הבשר לפעלים כבירים לקדוש שם שמים בעולם. נאמן היה אברהם אבינו שיהיה גזבר צדקה בשביל הזהב והכסף אשר רכש לו. הלא בה טענה מדת. החסד לפני קונה העולמים שמיום זריחת שמש אברהם בעולם, נתמלאה סאתה ואין לה מה לפעול עוד(חז״ל). מרחב, מרחק להשפעת הטוב ננלה עתה לפניו. והנה בא מלך מדם ומבקש להשיב לו את כתר המלוכה — והסכים שיקבל אברהם אח הרכש בתור פרי נצחונו. ותנועה קלטה אזן אברהם, שגם ותוח זה לא יצא לו מלבבו שלם, הרגיש מתוך דבריו שעדין הוא חושב את עצמו בתקף זמיותיו ו״נדיבות לבד היא המניחה בידי המנצח את אשר רבש לו. שמע, חקר, והחליט לנער את ידו מכל וכל... ולמי מסר אברהם את בל העשר? לאדם חנף ומרע, ראשם של אנשי סדם שהיו "רעים וחטאים לר׳ מאד׳, ופני הדור הלא כפני פרנסו?... מפני חשש קל... ולו גם הניד אני העשרתי את העברי? הן מודעת זאת בכל הארץ כי את הכל רכש אברהם בעצמו בחרבו ובקשתו. אך בטוח היה אברהם אבינו שלבעל דינו במצב רוחו נתן פתחון פה ולא ימנע את עצמו מלהשתמש בו וסוף כל סוף יצא לעז על ברכתו של ד׳ לאברהם שהבטיחהו שיברבנו בכל. בתר מיד העמיס, הכרת טובה שמלך סדם חייב בה כלפי מציל נפשו, חיי מלך, חיי מלך נכבד ואהוב בשביל נשיא אלדים בכף מאזני הרעת האחת — ובכף האחרת פחד של שמץ חלול השם, יותר נכון של חסרץ קדוש שם שמים. להכניס לתקופה חדשה בפסיעה כזו, במשקל כזה? בבדה המערכה בנשמתו של הענק! — והנה הוא לובש גבורות, נרתע לאחור ומנהר על הכל... ולא עוד אלא הרים ידו לשבועה