Jeschurun · 1926-11-01 · Heft 11-12 (November 1926) · p. Seite 76

76 בעקבות התפארת לקבע מסמרות בותות — פחד בן ירד טעם מגנה רוחו השולט עליו עתה. הנה קרב נפשו של אברהם אבינו ונצחון בצדו" גדול ועצום הוא מזה שנצח על המלכים. ״יפיפית ממי אדם״ — נננו בני קרח על משמרתם בבית עולמים, מכל בני אדם הראשון אשר שמרו משמרתו, שמח שלהבת עמדת אלדים ואמונה בו. גם מחנוך יפיפית שלא נפנע בעטיו של נחש ולא טעם טעם מיתה, נם מנח יפיפית אשר הקניה בעצמו העיד עליו שהוא חטים עמו ומצא חן בעיניו. אוהו החן אשר הוצק על שפחותיו של אברהם אבינו עת הניעו שבועה מתוך סערת לבבו כלפי מרום ובפני עם, נעלה הוא ומחמם נם מאותו החן אשר כל הניתו של נח מצאה בעיני ד׳. זאת היא תפארת זך נפש האדם ועד הנה יאירו בדקיה! ואם חפרה האומה הישראלית כל אותו ההוד והפאר אשר הי׳ שפוך על כל תהלובותי׳ — מיום שחרב בית המקדש, חסרה גם במרה מחכה התפארת אשר עטרה את מצות עם סגולה התלויות בארצו. הרבה עניות מנולת, הרבה דכדוך הנפש, הרבה העלה עושה. ובכל זאת לא שבתה אותה התפארת שהיא תמונת _על1ת הרוח. כי היא תלדה בע, באמץ דעתנו, בנצחון שבנסיונית. # * * ועוד הלבה אחת שנו לע חכמיע במסכת זו. וגם כן מחוך חדק נסיוע של אביר האיתנים. איחא בבראשית רבה (לך לך): רבנן אטרין "אברהם עשה ידיו שירה, כתיב הבא "הריטתי יד" וכתיב התם "וארממנהו" רבי ברכיה ורבי הלט ורבי אמי בשם רבי אליעזר אמרו: אמר משה, בה בלשון שאמר אבא שירה, בה בלשון אמר נם אנבי שירה, שנאמר אלד אבי וארממנהו". לא רק יצירה נעלה היתד. שבועתו של אברהם אביע, לא הוד נצחים בלבד, אלא שירח עדן לקונה הכל, — שירת תפארת שקולה חוזר וישמע בשעת חרות הלאם העברי בשעה שראו בני ישראל מראה אלדם, שירה אדירה זאת דק בת קולה של שירת אברהם היתה. — אברהם לא שר. ואנו בבינתנו עסיף לומר: נם הרמת ידו לשמעה מקרית היתה, והלא כמנהע של עולם יש לעשות, אם : נשבעים מדמים יד. אכל אין בחורה אף קוצו של יוד בבד. חז״ל נכנסו אל תוך היכל הנפש. הרמת ידו של אברהם אביע היתד. בריאת רום נפשו; עצמות נחלי הרוח שבעמנו גם הן מושפעות רק מולן ממעלת נשמתן, לובשות טהר, מתעטפות תפארת בנפש זו הטהורה והטטהרת המפארת והמתפארח. התפשטות הגשמיות היא הפאת הרוחניות. כל עצמות תאמרנה ד׳ מי כמך. פתאם עדע לו לאברהם בי ידיו בגן ינגנו ובלו הוא אומד שירד. לחי עולמים... ומשה בשעתו בקש לו שירה, לשור סתם לא אבה, בי על בן בכל דעת האדם העליון שולטת, וגם באותו דבר אשר אובד את קשריו עם המציאות הסובבת, נם בשירת להב הלב והדעת גם יחד, שירח הדבקות קעל בשעת גלוי