Jeschurun · 1926-11-01 · Heft 11-12 (November 1926) · p. Seite 83

83 מעות לתקון סג אבל בשום מקום לא נמצא שסמכו בביצה את ברעי המטה; ופה עיקר השאלה, האם אפשר לסמוך אה כרעי המטה בביצה? — אם אפשר, אז נידון על הענק, מאיזה טעם עשו בן! חברו ובך־פלונתו באחד, מר הרשברג הרגיש באמת בדבר זה וכך הוא כותב: ״והנה אחרי כל חקירתו [של מ.] בזה נשארת הקושיא במקומה. תשובתו: ואולי סברו ובו׳ — אינה תשובה כלל". אמנם הד״ר מרמורשטיין משיג גם עלי וכותב: "לא יכולתי להבין: למה כפלו דין מוקצה: לכסות בה את הכלי ולסמוך בה בלי, כלומר חמטה. בכל מקים ששינו ושלשו חכמים דבריהם, יש מעם וסבה לדבר בזה״. — חושבני שהשגה זו אפשר לאמר גם נגד פירושו הוא, בי הרי גם ברעי המטה דין בלי להן, ובבן למה לה לברייתא לכפול דק מוקצה! אבל באמת אין זו השגה בלל, כי דבר זה נמצא נם במקום אחר שהתנא מזכיר שתי דוגמאות לדין אחד, למשל משנה ביצה ד׳ ה׳: "ואין סומכין את הקדירה בבקעת ובן בדלת", כלומד אין סומכין את הדלת בבקעת דעצים מוקצים אצל כל תשמיש חוק מן ההסקה (ע׳ פי• הרע״ב). השגתו השניה: שמה שאמרתי שהטעות באה ע״י אשגרת־לישנא, אי־אפשר, מפני שזה תלוי במחלוקת חכמים אם "שנו את הברייתות ואת הגמרא על פה ולא בכתב". אמנם עד כמה שאני יודע, אין אף אחד שאינו מודה שהיו תנאים בישיבות האמוראים שלמדו אח הברייתא בעלייפה, ואנו יודעים שככר בתלמוד ירושלמי השתמשו בבטוי זה ״באשגרת לשון היא מתניתא״ [ירוש׳ מגלה ב׳ ד׳: "רב חסדא ■אמי ליח כאן חרש — באשנרת לשון היא מתניתא, ומזה יוצא שלפי דעתם הם, שהם הכירו בטח את מנהגי הישיבות בלמוד המשנה והברייתא, היה אפשר שהתנא •שנה את נוסח המשנה ע״י אשגרת הלשון ומכיון שבהרבה הלכות הוא למד "ח ר ש שוטה וקטן" הוסיף הוא נם במגלה ב־ ד׳ את המלה הזאת.] א״כ הדבר, איייאפשר לי לקכל את השגתו של הד״ד מרמורשטיין. פירושו של מי הרשברג ג״ב. איננו מניח אח דעת הלומד הפשוט הרוצה להבין את דברי חז״ל שהם בכל מקום דברו בהוד, ולא לסתום באו אלא לפרש, הוא כותב: "כרעי המטה לא עמדו בימיהם ישר על האיק, אלא הבניסון בתוך ספולק (תום׳ כלים ב״מ ח־ ג׳)... אשר היו חקוקים בהם מקומות כניסה לכרע• המטה. 'והנה אם נעשו כעין ספלים היו מכניסים את הביצה בתוך הספל אשר תחת ביע "ראיה" מכאן שעשו בשין* ע״י זה שקשרו את הכבשים או העזים לכרעי הטמות וע״כ פרחה נפשם של המצריים. אטנם לפי האטת פרחה נפשם, כלומד כמעט שסהו מכעס מפני שהם שנאו כל קרבנות של בהמות וחיות והנה בני ישראל הכינו עצמם להקריב קרבנות כאלה: ״כי תועכת מצרים נזבח לה׳ א־נו... לעיניהם" (שמות ח׳ כ״ב) והם לא יכלו לעשות ננדם -בלום, ע״כ פרחה נפשם, ולא מפני הכשוף-! ראיה לדבר הברייתא ב״ק פ׳ ע״א: "מעשה בחסיד -אחד... הביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה". האם גם אותו חסיד עשה כן מפני הכשוף? — מכאן ראיה, שאין לאמר קשר לכל מה שיאמרו חוקרי הפולקלור קשר, וכמו שהראה על ־זה בטוב טעם ודעת הד״ר א. בלוי בחוברות האחרונות של מ״ע זה “Jesehurun“•