Jeschurun · 1926-11-01 · Heft 11-12 (November 1926) · p. Seite 84

84. מעות «‘תקון סד המפה... נעשו הכרעים בעין ברעי הנהמה... וא״כ היה עב״ם מקום לתת תחת ברעי המטה נס ביצה לסמל פריה ורביד. אשר למטרה זו היו הוקקים בה גם תפלות ולחשים כשמות... ונתינת הביצה תחת ברעי המטה כאופן בזה נקרא כפיהם "לסמוך כה כרעי המטה". אין אלי — לפע״ד — כי אם דברי חלומות והשערות שנאמרו כלי יסוד ואין לנו לנטות מדברי הרב המאיוי בפירוש הדברים בברייתא הנזכרת. ומכיק שהרב המאיר י אתא ליק, נימא כיה מילתא אחריתא, כמה שמצאתי בפירושו למגלה כ״ז ע"א. הנה בך אנו שונים שם בברייתא: ת״ר לא ימכור אדם ס״ת אע״ם שאינו צריך לו, יתר על כן אמר רבן שמעון כן גמליאל: אפילו אין לו מה יאכל ומכר ס״ת או בתו אינו רואה סימן כרכה לעולם". — עדן זה הובא נם בירוש׳ סוף בכורים ושם יש שלש מסורות בנוגע לדעתו של רשב״ג אם מותר למטר ס״ת "מפני חייו". לפי המסורה הא׳ שאלו אותו כעדן זה והוא לא השיב; לפי המסורה השניה לא שאלו ולא השיב, ולפי השלישית בפירוש אמר הוא: מוכר אדם [ס״ח] לישא אשה וללמוד חורה וכל־שכן מפד חייו. הסוניא שבבבלי עב״ם חולק על הדעה האחרונה שבירושלמי; אכל אפשר שבאמת דעת רשב״ג היתד. לאסור מבירת ס״ת מפד חייו, ע״ב לא השיב לשואליו, כי לא רצה לחוות דעתו בעדן קשה מה בלי קבלה מרמתיו. אבל לבסוף מצא לו חבר או שמע קבלה, ע״ב פסק לבסוף: אפילו אק לו מה יאכל ומבד ס״ח ... אינו רואה סימן ברכה לעולם (בבלי). אמנם בברייתא הבבלי נמצא עוד "או בתו", כלומר שאם מכר את בתו אפילו. אין לו מה יאכל וט׳. בעדן מבירת ס״ת פסק הרמב״ם בברייתא שלנו: "אסור לאדם למטר ס״ת אפילו אין לו מה יאבל" (ה׳ ס״ת י־ ב׳); אבל בעדן מבירת הבת לשפחות פסק הוא (ה• עבדים ד׳ ב׳): "אין האב רשאי למטר את בתו אלא אם בן העני ולא נשאר לו כלום לא קרקע ולא מטלטלין ואפילו כסות שעליר׳—הרי אנו רואים שפסק זה מתנגד לדברי רשב״ג בברייתא דמגלה א״ב אין ספק שהרמב״ם לא מצא שם את הדברים בלל או שמצאם בצורה אחרת. בנוגע למקור דברי הרמב״ם כבר העיר אמו״ר רד״צ ד.א פט אן זצ״ל במכילתא דרשב״י צד 123 שורה 5, ששם כתוב: "שאין אדם רשאי למכור את בתו אלא אם כן העני ולא מצא מה יאבל", שבטח מצא הרמב״ם את מקור ההלכה שלו במבדרשב״י (דק אפשר שבעל מדרש הגדול שנה את לשון המכדרשב״י — כדרט באלה — עפ״י דברי הרמב״ם), וע■ עוד קדושין כ׳ ע״א: "לסוף מוכר את שדותיו... ביתו... בתו". עכ״ם רואים אנו שבשעת הדחק, אם העני האב עד שלא היה לו מה לאבל היה מותר לממד את בתו לשפחה, ולפי הברייתא במגלה ב״ז ע״ב זה אסור אפילו אק לו מה יאכל!