Jeschurun · 1926-09-01 · Heft 9-10 (September 1926) · p. Seite 58

58 "אם׳, למקרא ו.אם" למסורת נח הקריאה או על המסורת קרא להם אם שהקריאה אינה לשון זכר אלא לשון נקבה. עכ״ל. הגאון החוקר רש״ל ראפפאפארט ן״ל3 כנר כתב על תשובת הרי״ף ז״ל ש״אינה מספקת כלל׳/ ואת פירושו הוא נביא להלן אי״ה. רש״י ז״ל בסוכה ו׳ ע״ב ד״ה יש אם למסורת כתב ודל: כמה שכתב משה ומסר בספר תורה לישראל היא האם והעיקר ולא כמו שהוא נקרא. ור״נ בעל הערוך פירש נ״ב מעק זה: ועיקר הדבר ושורש הוא פי׳ אם. וכן הביא בשל״ה בתורה שבע״ם בשם הליכות עולם וז״ל פי׳ אם למקרא שעושים עיקר ואם מהקריאה לדרוש כפי הדבור הקרוי ואם למסורת פי׳ לדרוש עפ״י הכתב ובו׳. אבל הדברים הללו אינם מניחים אה הדעת ונותוים מקום לדברי השואל שאלתו אצל הרי״ף ז״ל כנ״ל. דבר שהביא את הגאון שי״ר לתת לט באור אחר לגמרי. ראפפאפארט4 5 מאריך לדבר ע״ד ערך האותיות אהו״י לענין ציק ההברה (במקום נקודות), ומביא מה שקצת מחברים קדמונים מעמים אשר למדו לשון עברית כנו לאותיות או״י אמות הקריאה (Matres lectionis) כלומר שהן המולידות קריאת שאר האותיות ודרכי הכרתן "ואם" שלנו יש לבארו מן אמות הקריאה. הוא מסביר את הפלונתא, למשל, בין ר״ש ורבנן לענץ בסבת, בסבת, בסכות באופן זה: ר״ש סבר יש אם למקיא, בלוטי אעפ״י שבשתי תיבות הראשוטת של סכת הכתובות בתורה לא נמצא וא״ו אחר הכ״ף, ככל זה הקריאה שאנו קוראים בהברת החולם מושכת כבר האם שלה והיא הוא״ו והן א״כ לשון רבות כמו תיבה השלישית סכות אשר בה כתוב אות וא״ו בפירוש, ורבנן סכרי יש אם למסורת כלומר גם המסורת יש לה עיקר וכיון שנמסר לסופרים לכתוב שתי התיבות הראשונות של סכת חסרות ו/ אעפ״י שאט קוראים אותן כאלו הן כתובות עם ו׳, בכל זה באה הכתיבה להורות ג״כ על לשון נקבה יחידה". שי״ר הרגיש אמנם כי דבריו אינם מוסברים בסיפא אצל ״מסרת״, כי מה שייך כאן לומר ״אם״(mater)? והוא כעצמו הכרח לכתוב "כלומר גם המסורת יש לה עיקר". ומשום זה הוא מוסיף וכותב: ונקט אם נ ם אצל המסרת להשוות הלשון איידי דנקט אצל מקרא אם, ושם יתכן היטב מפני שאותיות הנחות נקיאו אמות הקריאה6. מסקנתו של שי״ר היא לא רק מעשי אונס אלא גם בלתי מתקבלת כלל, כי הרי המחלוקת במדה הנזכרת נוהגת לא רק בתיבות שישנן חסרות אותיות או״י אלא גם בתיבות שהכתיב שלם הוא, כמו אצל לא תבשל גדי ב,,חלב״ אמו או אצל נראה — .יראה וכיוצא בזה6, שמקרא ומסרת הן בכתיבת האותיות שלהם שוות, ואין כל ענץ של אמות הקריאה שייך אצלם. הרב יעקב יחזקאל הלוי בספח "בקרת התלמוד" מבאר את מאמרנו זה בשני דרכים. האחד הוא בדרך החקירה בתולדות החכמה והמדע, שכל ומשכיל ומושכל, וצורה 3) עיין ערך מילין/ ערך אם א/ 4) במקום הנ״ל. 5) כדברים האלה כתב גם המדקדק הגדול ר, וואלף היידענהיים, במאמרו: יש אם למקרא ולמסרה. עיין מודע לביבה על דברים. 6) עיין סנהדרין ד,; ע״א וע״ב.