Jeschurun · 1926-07-01 · Heft 7-8 (Juli 1926) · p. Seite 42

42 גבור י דעת מב וכשמע היהודי דברים כאלה יכאב לבבו ויקרא לנפשו: ולותר האם לא היה גס? מי נתן כלי זין הדת לאצילי אשכנז להנקם נקמה נוראה באברים האומללים? ויחוסו אל היהודים? האם לא יתי על כן פרץ לותר גדרי הגסות? — אך כעבר רגע ישמע קול חרישי: הלא כתוב לאמר: "ויורידם אליהו אל נחל קישון וישחטם שם ...״ הנה דברי ריבות בשערי הנפש! ובשובו אל אהל התורה יפתח את ספר המלכים וכן יקרא בו: "דגש אליהו אל כל העם ויאמר עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים אם ד׳ האלרים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו", אליהו קרא לאספה חשובה על הר הכרמל והוא פותחה ומגיד מראש את סדר היום בקריאה מרעישה זו. בין שתי המחשבות אינכם מבינים להכריע (רש״י) ולפיכך אתם פוסחים, דעו ועשו! העם ירד לידי חסרון דעת ורצון כזו שממליכים אלילים עליהם מן הנוים אשר סביבותם — אשר לא "ירעו" לא הם ולא אבותיהם, נסתרו דרכי הדעת ולפיכך נבללו הדעות: התבוללו. "ולא ענו העם אותו דבר״ שלא היו יודעין להבחין (רש״י). — אך עתה יגדל נא נח הדעת! ולהלן נשיא האספה אומר: "היום מדע כי אתה אלרים בישראל". רעיונות ולא אישים עומדים להלחם: וכוח בימי הקדמונים. והרי הוא אומר: "אני נותרתי נביא לד׳ לבדי ונביאי הבעל ארבע מאות וחמשים איש ויחנו לנו שנים פרים... ויען כל העם ויאמרו טוב הדבר". ובמאה העשרים? האם הספיקה קריאת ליבקנכט או רומין רולנד להגיד לעמים פשעם או לכל הפחות להביאם לידי כך שיטו אזן קשבת לקריאה עצימה על שנאת חנם, על חמס ואכזריות בעת המלחמה הנוראה? כמה נמצאו שהסירו מנשלים על דרך דעת הדברים כהויתם בעת שליטת הרגש בעולם? והלא עברו מאוח בשנים אשר הניחו פרי הרוח למשמרת לבני אדם, הלא למדו ולמדו במה גדול כה בני תמותה והוא "המדע", ההתבוננות בדברים העומדים לעיון מתוך ישוב הדעת ובטול נטיות השעה — ובכל זאת, במחילת כבודכם, היהודים הקדמונים, הן אלה שפשעו בדת עמם הן אלה שלא פשעו, להם היה עיון יותי גדול ונם דעה יותר צלולה לבאר השאלות העומדות ברומו של עולמם. אין כאן המקום לחקר אחרי טעמים — דינו שכן הוא. ״ויאמר אליהו לכל העם גשו אלי ויגשו כל העם אליו,׳ — וממדרגה למדרגת הוא מעלה את העם בדרך הדעת. והוא בונה את המזבח בשתים עשרה אבני יעקב ״אשר היה דבר ד' אליו ישראל יהיה שמך״ — להלחם באלילי נכי. שם זה נהיה ליעקב אבינו לחורה ולתעודה, לעבר ולעתיד והמלחמה בעד קדשי ישראל נטועה באפיו של העם העברי מני אז, דבר יום ביומו. נדעה נירפה לדעת את ד׳ — משם רועה אבן ישראל ומשם נכנס העם מחרש אל עולם חייו על הר הכרמל. הדעת בצרך מלחמת הדעת. ואחרי שבנה את המזבח בשם ד׳ פונה אליהו בתפלה לאלריו. כל התולה בזכות עצמו תולי; לו בזכות אחרים וכל התולה בזכות אחרים חולין לו