Jeschurun · 1926-07-01 · Heft 7-8 (Juli 1926) · p. Seite 44

44 גבורי דעת פד וכל אחד שהולך בא עד המקום שיד רוחו מגעת בו. ואליהו בא אל המקום אשר שם נשמע קול אלדים אומר: נצחוני בני! "מנין שהקב״ה חזר והודה לו לאליהו שנאמר ואשר הרעותי" (שם) אני גרמתי להם שבראתי יצר הרע (רש״י שם). ולפי שתחגתו היתה בשעה ברוכה, אדניה טבועים בובות אבות וראשה מניע השמימה אשר משם יצאה בריאת האדם ויצרו, לפיכך הכריחה תפלה זו את האיום והנורא להעתר ולתת פדיוםג), ותפול האש ותאכל את הבשר וגם את המים לחכה והעם הכיר את בוראו. ומי פעל כל זאת? אליהו בתפלתו? נמצינו למדים כי רק זכות צדיק זה עמדה להם לישראל שהכירו ופצו פה ואמרו: ד׳ הוא האלדים! אך לא כן. אין הדעת נתונה אלא למי שיודע בה. אין אפטרפום לרוצים בדעת. יש רק עתר בדרך שיבחר בה האדם בעצמו. הכל בידי שמים, הן ביד' הקב״ה ממש הן במלאך ובשליחות בני אדם — חוץ מיראת שמיס, שמקורה שממנו היא נובעת לא יבא לאדם כי אם ברצונו ובעבודתו הוא. זהו חובן הקריאה שקרא ירמיהו הנביא בסוף קינתו וקוראים אחריו בני הטלה בכל דור ובכל מקום שהם: "השיבנו ד׳ אליך ונשובה". הכן לנו את דרך המעשה שאין בה הצלחה בלי עזרתך למען יברך בפרי מעללינו רצון התשובה שמלכנו לבדו באי). לא! ההכרה נהיחה לאבותיט מתוך דעתם הם ואליהו רק היה מעורר ישני חברון לקום ולהושיע, להשביח את המפריעים בעדם, הכשל והכפל למען הרשע, "מה יעשו גדולי הדור ואין הצבור נדון אלא אחר רובו שכן מצאט שאילולא אמרו ישראל בהר הכרמל ד׳ הוא האלדים ד הוא האלדים לא ירדה אש מן השמים ושרפה את הקרבטת" (ירושלמי תענית ג׳ ד) הבו גדל לגבורת דעת יהודה! למקטנם ועד גדולם הם מישרים את המפלה לאלדיהם להתקדש בעולמו, ובמדד, שמודדים לו הוא מודד להם. והעם נרעש ואין במחם ובלבם מבלעדי ד׳. ולדורות קבעו לקרא קריאת בני ישראל על הר הכרמל. כי כן בקשו בעלות מנחת אליהו, אחרי שהסירו כל המחיצות המבדילות בינם לבין קונס, להתדבק בו ולהיות דומה לו: ״אין עוד מלבדו״ — שעת נעילה ביום הבפורים. וכתוב בשל״ה כשאומרים בתפלת נעילה שמע ישראל, ברוך שם, ד׳ הוא האלדים בקול רם ובכינת הלב ינון כל אחד מישראל למסור נפשו על קדושת הש״י ונחשבת לו כונה זו כאלו עשה בפעל וכאלו עמד בנסיון עבור קדושת שמו הגדול. ובצדק: מה יועיל לו לאדם לטהר כסף נפשו מסיגים אם לא יביט קדימה ויצער צעדי מעשה. על סלם הטהר שהיהודי עולה בו מיום א׳ של סליחות, ג) אך לא גזרת צדיק, כי אם תפלתו פעלה נפלאות. ומשום זה נכון להגיה בדבריה רבה פרשה י׳: כל מה שהקב״ה עושה הצדיקים עושין וכר הקב״ה מוריד האש ואליהו הוריד האש שנאמר ותרד אש מן השמים ותאכל אותו ואת חמשיו (מלכים ב, א׳) ולא לגרוס, בכתוב ברב ספרים, ותפול אש ותאכל (מלכים א, י״ח) מקומנו פה. יוטעם דומה לזה הביא. שם רד״ל בחדושיו. וראה דברינו להלן. ד) עי, היטב במדרש איכה שם.