Jeschurun · 1926-07-01 · Heft 7-8 (Juli 1926) · p. Seite 47

מז ע״ד עיקר הברכה/ ברבות י״ב 47 אבל שהכל שאין חותם בה כברוך, ופתיחה אדעתא דבורא פה״ג הוי, אימא דלא יצא, משו״ה דעתי לומר בזה דציל ברש״י דל הכי, דלמא האי פתיחה אינה כלום עכ״ל. וכפי הנראה כונתו לומר היפוך פירושו של בעל מנחת אהרן שהבאתי לעיל, היינו שדברי רש״י דל סובבים על הפתיחה של ברכת שהכל והבי קאמר התרצן, מברייתא דיוצר אור אין לפשוט דהטעם דיצא גבי יוצר אור הוא מפני שיש שס ברבה מיוחדת בסוף שיש לה לעצמה פתיחה וחתימה משא׳יכ נבי ברכת שהכל שהפתיחה (על דעת בפה״נ) אינה כלום. — גם על פירושו יש להקשות מה שהקשיתי על בעל מנחת אהרן, מאחר שראית ד,גמ׳ מדברי הברייתא היתה שהחתימה עיקר והתרצן בדבריו "שאני התם" רוצה לדחות, היה לו לרש״י לפרש דלמא חתימה אינה כלום ואס החתימה שהיא בתקונה אינה כלום פשיטא שהפתיחה שהיתר. על מין אחר אינה כלום? ונוסף לזה: מנ״ל שדברי רש״י הנאמרים סתם נאמרו רק על ההתימה של ברבת שהכל. ובהגהות הר״ר ש״ש טויבש דל הנדפסות בסוף הש״ם הווילנאי כתב ג״ב לתרץ קושי׳ זאת, דהיינו רש״י רצה לומר כל הפתיחה שפתח במעריב ערבים ומסיים ביוצר אור (אינה כלום) משום דעיקר הביכה היה במעריב ערבים, אך יוצא ע״י חתימת יוצר המאורות כיון דאיכא ביה הזכרת השם. וגם דבריו אינם מובנים לי ודוחק תירוצו נגלה לעין כל, מאחר שהוא רוצה לפרש שהפתיחה דנקיט רש״י לאו דוקא היא וכוללת גם החתימה, ועוד קשה מה הבריח רש״י לפרש בפתיחה ובנ״ל. ואענה נס אגי מה שנ״ל בפשט דברי הנמרא הנ״ל ועם זה יעלו דברי רש״י כהוגן, וטרם כל צריך אני לכללים אחרים להבנת הגמרא. א) לכל ברבה יש לה ב׳ חלקים, הלק כללי אשר הוא יסוד כל ברכה ויש בה שם ומלכות, וע״ב מקרי עיקר הנרבה, והיא הפתיחה כננד החלק השני, החלק הפרטי המסיים את הברכה ונקרא "חתימה". ב) חלוק גדול יש בין הפתיחה לחתימה, כי לפי שפתיחות כל הברכות שוות זו לזו אין בפתיחה היכר על מה נאמרה, ורק במחשבה ובכונת הלב תליא מלתא, לא בן החתימה שפורטת את ענין הברכה ע״י הדבור ומיד ניכר בה על מה אדניה הטבעו. — ולפי החלוק הזה יש לכל אחת, לפתיחה ולחתימה, יתרון מצד אחד וחסרון מצד האחר. יתרון הפתיחה על החתימה היא, שהיא עיקר הברכה ע״י שיש בה שם מלכות וחסרונה, שאינה מיעדת את המין, ויתרון וחסרון החתימה המה להיפך, מיערת הי& את המין בפרט בדבור אבל אין בה שם ומלכות, ולכו״ע לא הוי ברכה בלי שם ומלכות. ג) יתמן החתימה — שטיעדת את המין בדבור ובהחלט — יותר גדול מיתרון הפתיחה — להיות עיקר הברכה. וצומח מזה לדינא שאם טעה וברך למשל על שכרא בורא פה״ג, אעפ׳יי שעיקר הברכה היתה בתקונה ובכונה על השכרא אעפי״כ לא יצא. ובדבר הזה הסכימו כל המפרשים והפוסקים, ועיין ברשב״א בסוגין שכתב