Jeschurun · 1926-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1926) · p. Seite 26

26 לברור מושג הנדרים ותרגומיהם בו שהנודר בהן לא יהיה נדר, קמ״ל שהנודר בהן נדר גמור הוא וכ״ש בשאר לשונות של עכו״ם. וקשה לי דא״כ בסוטה בפרק אלו נאמרין דחשיב שם כל הנאמרין בכל לשון שם הדל למתני גם את אלו ולמתני בכולהו דנאמרין אף בלשון שאיננה גמורה. אבל גם התם לא קחשיב אותם משום דמילתא פשיטא הוא שנאטרין בכל לשון שמדברים בו בני אדם, וכל הני דחשיב התם הוא משום דאית בהו ס״ד דבעי דוקא לה״ק וכמבואר שם בגמרא ולכן תני התם רק שבועת הפקדון ושבועת העדות דאית בהו ם״ד דבעי דוקא לה״ק כמבואר שם בגמרא ורש״י ותום׳ אנל לא עיקר דין שבועה משום פשיטותה. ואי נאמר דהכא כל עיקר החדוש שמשמיענו התנא בכנויים הוא רק זה שנאמרין אפילו בלשון שאיננה גמורה א״כ כ״ש דגם התם הו״ל לתנא לאשמעינן זה, וגם לבאר להם החלוק בין כגויים לכנויי כגויים כמו הכא. ודעת הרמב׳ים בפ״א מהלכית נדרים ובפ״ב מהלכות שבועות, דכנויים הוא מד, שהעלגים מפסידין את הלשון ומכנין על דבר בדבר אחר כגון שקוראים לשבועה שבותה או שקוקה או שהם ארמים שלשון שביעה בלשונם הוא מומתא והעלגים מבנים אותה ואומרים מוהא, אלה וכיוצא באלה נקראים כנויים. ולפיי־ז ל״ק למה לא אשמעינן זה בבל הנאמרין בכל לשון וגם למה אינו מבואר בהם חלוק בין כנויים לכנויי כנויים משום דהעלגים אינם משנים רק מלין אחרות שאינם יכולים לבטא היטיב בשפתם. ולכן בכל הנאמרין בכל לשון אין נ״מ וקפידא כלל במה שמשנים מלה אחת או שתים. אבל באלו הכנויים השנוים במשנה עיקר הדבר תלוי בהם, דאם אמר למשל הריני נזיק או שבותה שאלמוד, אם נסלק את לשון הבנויים ונחשוב איתם כמי שאינם א״כ לא אמר כלום, וכן הוא בשאר הכנוייס. ולכן אצטרך למתני בהו דכנויים מד,ני בהו כמו עיקר השם אבל לדבריו קשר, דא״כ אמאי קאמר ר״י לשונית עכו׳ם הם, הא אינו תלוי כלל בלשונות עכדם, דד,א מומתא היא לשון ארמית ואפלו הכי אינה כנוי לדעתי. ולהיפך שבותה או שקוקה אינם לשון עכו״ם ואפ״ה הם כגויים וה״ל לאמר רק לשונות עלגים הם, הנה נתבאר שלכל א׳ משטות הראשונים דל . הנזכרות עדיין הדבר קשה ואינו מבורר כל צרכו ענין כגויים מהו. ולכן מה שנראה לי בזה הוא דבאטת כל־ הלשונות של עכדם הם כנויים אבל רק בלשונות של נדר ונזיר וחרם ושבועה בלבד, ובהן הוא שהוצרכה המשנה להשמיענו דכנויים הם כמו דקר שמם, אבל שאר לשון נדר או שבועה מילתא פשיטא הוא דכל הלשונות שוות בהן. ורק המלין הנזכרות שונית מבל שאר המלין שבלשון נדר, משום דשאר מלין של לשון נדר הן כמו כל דברי השפה, שהן שמות לדברים ומובנים במושג, שוה לכל עם ועם כלשונו, אבל המלין הנזכרות הן שמות של דברים שכל עיקר מושנם הוא רק תורתי, ואין לעמים מושג בהם, כגון לשוגות נדר או שבועה שהן רק מושגים תורתים שחדשה התורה, לפי שאמירת האדם כתנאים מיוחדים אף בדברים שבינו לבין עצמו נקראת נדר או שבועה שאסור לחללם, וגם חייב עליהם מלקות או קרבן. אבל בלי חדוש התורה היה נחשב זה רק לדברים בעלמא שהאדם אומר ואינו מחוייב לקיימם. ומה שנמצא בתורה ענין