Jeschurun · 1926-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1926) · p. Seite 29

כט לברור מושג הנדרים ותדגועיהם 29 ברת ה׳ את אבדם וכר וכן עוד בדברים כ״ח ט׳ "יקימך ד׳ לו לעם קדוש כאשר נשבע לך ולא מצינו שום שבועה ע״ז אבל הוא כאשר כתב הרמב״ן שם וז״ל יקרא שבועה הברית אשר כרת עמהם כהר סיני על כל הדברים האלו כי שם נאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ע״ב. וכן בם׳ נצבים "למען הקים אותך היום לו לעם... כאשר נשבע לאבותיך" ולא מצעי שבועה ע׳יז, רק מה שנאמר לאברהם. וע״כ לא מציגו לאונקלום שיתרגם שבועה "קיים" אלא רק בשבועה להבא שהנשבע מקבל על עצמו איזה דבר בשבועתו כמו הבא בברית שאז תרגם "קיים" אבל לא בשבועה לעבר שנשבע רק לאמת דבריו ואינו מקבל על עצמו בלום. וכן לא בנדר משום דמבואר בריש נדרים דשבועה הוא מהפר נפשיה מחסצא אבל נדר הוא מתסר חפצא אנפשיה ואינו קבלה עליו. ורק בם, ויצא (נדרו של יעקב) ובס׳ (הקת כנגד הכנעני) ששם הי׳ הנדר קבלה על עצמם כמו שבועה תרגם "קיים" כמו בשבועה. ומה שלא תרגם על "וישבע יוסף לאחיו" "קיים" כמו שתרנם כן בשבועת יוסף לאביו נראה שלא תרגם שבועה "קיים" רק בשבועה שבעצמו נשבע משום שמושג הברית הוא שהמתחייב עצמו בא בברית וכמו שכתב רש״י בבראשית ט״ו י׳ "ויבתר אותם בתוך" וז״ל: חלק כל אחד לשני חלקים... לפי שהיה כורת ברית עמו לשמור הבטחתו... ודרך כורתי ברית לחלק ובו, אכל לא בשבועה שהוא עצמו לא נשבע אלא אחר משביעו. וע״כ לא תרנם "וישבע יוסף לאחיו" "קיים" משום שדעתו הוא שאחיו לא נשבעו הם עצמם אלא יוסף השביעם אבל בשבועת יוסף לאביו תינם קיים משום ששם יוסף עצמו נשבע במו שכתוב שם בפרשה. ועוד נראה לבאר טעם מדוע השתמשה התורה וכן אינקלוס במלת ברית או קיים במקים שבועה. דהא אמרינן בשבועות דף ל״ו ע״א דהאומר לאו לאו או הן הן תרי זימני הוי שבועה אלמא אף שלא נשבע בפירוש ולא הזכיר לש^ שבועה בכל זאת גם הקיום שמקיים דבריו ע״י כפילת דבורו נחשב לשבועה ולכן השתמשה התורה וכן אונקלום במלת ברית או קיים במקום שבועה אף שאין במשמעה מושג שבועה. ומעתה ניטיב עוד יותר להבין למה נזהר אונקלום שלא לתרגם מלת שבועה "קיים" בשבועה לעבר ובשבועה שאחר משביעו. משום שלפי מה שנתבאר הדבר פשוט שאי אפשר לתרגם שבועה "קיים" אלא במקום שהקיום של תרי דמני מועיל בו כמו שבועה אבל לא ודכא שאין מועיל בו הקיום של תרי זימני ולא נחשב לשבועה עד שישבע בפירוש, ששם אי אפשר לתרגם "קיים". והנה פשוט דדין זה דהאומר לאו לאו או הן הן תרי זימני נחשב לשבועה הוא רק כשהוא בעצמו אומר כן לשם שבועה, ולהבא, כמו בשבועת הקב״ה לנח ששם יליף הגמרא. אבל אם הוא לעכר, כגון שאומר לא אכלתי לא אכלתי אפילו יאמר כן אלף פעמים אין דבורו שבועה עד שיאמר "שבועה שלא אכלתי׳/ וכן אם אחר הרוצה להשביעו יאמר לו תעשה לי כך תעשה לי כך אפילו אם יאמר לו כן אלף פעמים אינו כלום עד שיאמר לו "משביעך אני". ולכן לא תרגם שם קיים, משום שאין הקיום נחשב שם לשבועה במו שנתבאר.