Jeschurun · 1926-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1926) · p. Seite 30

30 לברור מושג הנדרים רתרממיהם ל אבל הטעם לשנוי תרגומיו, בכל מקום שאינו יכול לתרגם "קיים" שתרגם פעם "מומתא" ופעם "שבועה׳/ נראה שהוא כן. כבר נתבאר ש״מומתא" הוא תרגומו של אלה בכ״מ, ולכן רק כמקים שיש אלה כשעובר על השבועה תרגם מימתא אבל לא במקום שאין בה אלה. וע׳ כ מוכיח הוא לתרגם את עצם המלה של שבועה כמשמעה. ומפני שאין לו ע״ז מלה ארמית, כמו שנתבאר, הוכרח להניח המלה כמו שהיא בתורה ועכשיו עלינו רק לחפש הטעם בכל אחד מקומות, למה יש אלה באחד יותר מבאחר. והנה בשבועת סוטה במדבר ה׳ י״ט כתיב מפורש "בשבועת האלה" ובן בשבועת שוא כתיב מפורש "כי לא ינקה" כו׳ אבל שבועה לשעבר שאזהרתה הוא מ״לא תשבעו בשמי לשקי" (ויקרא י״ט י״ב) כמביאר בשבועית דף כ״א ע״א לר׳ אבהו אמד ר׳ יוחנן דפסק הרמב״ם כוותיה, תרגם בה אונקלום לא תשבעון. ולכאורה נראה שדעתו הוא שאין בד, אלה, אך א״כ למה תיגם בשבועת השומרים שמות כ״ב י׳ "שבעת ד"׳ מומתא? ובאמת נראה שגם דעת אוגקלום הוא שיש בה אלה כדעת חז״ל בר״פ שבועת הדיינים: אומרים לו הוי יורע שיד העולם כלו נזדעז וכו׳ נאמר בהן ונקה וכאן נאמר לא ינקה כו'. וזאת יש להוכיח ממה שתרגם בשבועת שוא שמות כ׳ ז, ודברים ה׳ י״א: לא תימי בשמא דד׳ אלדך ל מ ג נ א ארי לא יזכי ד׳ ית די ימי בשמיה ל ש ק ר א. הנה תרגם "לשוא" הראשון למננא ו״לשוא" השני לשקרא, והדבר תמוה. ובפירוש רש״י על הפסוק הזה נמצאו נוסחאות שונות, מחולפות זו מזו, ובהרבה חומשים הניסחא כן: השני לשון שקר כתרגומו כמה דתימד איזהו שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע... והראשון לשון למגנא כתרגומו זה הנשבע לחנם ולהבל על של עץ עץ אבן אבן ע״כ. ולפי נוסחא זו נראה שכונת רש״י לבאר את השניי בתרגום בזה שאונקלוס רצה לכלול ב' מיני שבועות שוא בין נשבע אמת על דבר הידוע לכל ובין נשבע לשקי לשנות דבר , הידוע לכל, וזה נראה דחוק. אבל האמת הוא שאונקלוס כרן לדרשת חז״ל בשבועות דף כ״א ע״א אשכחן שבועת שוא שבועת שקר מנ״ל נאמר לשוא לשוא חרי זימני אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקי. הנה דרשו מיתור לשוא השני דקאי גם על שבועת שקר ומשום זה הוא שאמיו בר״פ שבועת הדיינים, דהכא כתיב לא ינקה. אף שהוא כתוב בשבועת שוא, ולכן תרגם אונקלום לשיקרא כדי לכלול בו גם שבועת שקר כדרשת חז״ל*) וע״כ הנוסח א הנכונה ביברי רש״י צריך להיות *) כי כן דרן■ אונקלוס לתרגם באופן שתובלל גם תדרשה, בכל מקום שאפשר ואינו מתנגד לדין הכתוב בפשוטו של מקרא. ולא קשד. מה שתמה בעל נתינה לגר בויקרא ה׳ כ״ד על מה שתרגם שם אונקלום "וחמשתו יוסף עליו" וחמשה יוסף עלוהי מדוע לא תיגם בלשון רבים כפשטות הקרא וכקבלת חז״ל בב״ק ס״ה ע" א התורה רבתה חמשיות״הרבה לקרן אחת, כי שם לפי פשוטו של מקרא, דמיירי בנשבע רק פעם א׳ ליכא רק הומש אחד כפי הדין המקובל מחז״ל. וא״כ מה שכתוב בקרא וחמשתיו בל״ר באמת אינו מדוקדק לפי פשוטו והכתוב שנה מפני הטעם שמגלה הדרשה. אבל אונקלום להראות פשוטו של מקרא בא שיתקיים לפי הדין תה דרכו בכ״מ, ולכן תרגם "חמשה" למען יהיה פשוטו של מקיא לפי הדין, ואי אפשר כאן לתרגם באופן כזה שתוכלל גם הדרשה "התורה רבחוד׳ כר. אבל הכא