Jeschurun · 1926-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1926) · p. Seite 31

לא לברור מושג הנדרים ותרגומיהם 31 כן: "הראשון לשון למגנא כתיגוטו זה הנשבע כו׳ והשני לשון עקר כתרגומו" והיא יותר. ואף שלא נתן טעם לזאת אבל מנתו ודאי לגמרי הנ״ל וא״כ נתבאר מזה שנם דעת אונקלום הוא שיש אלה בשבועת שקר. וא״ב מעתה צריך מעם למה לא תינם לא תשבעון לא תימון. ונראה שמזה מוכח שדעתו הוא כדעת הרמב״ם בפ״א מהלכות שבועות, דהלאו של לא תשבעון קאי ג״ב על שמעה להבא. ובשבועה להבא מבואר בפירוש בגמרא שם דלאו לקי עלייהו משום דלא ינקה לא קאי אלא על שבועה לשעבר הדומה לשוא, שבשעה שנשבע יצאה שבועה לשקי מפיו אבל לא על שבועה להבא. וע״כ לא היה ימל לתרגם על לא תשבעו לא תימון, משום דאז היה משמע דוקא שבועה לשעבר שיש בה אלה, ובאמת גם שבועה להבא היא בכלל, ולכן הניח המלה לא תשבעו כמו שהיא בתורה דמשמע בין לעבר בין להבא. ומה שתינם וישבע יוסף "ואומי" אף שהשבועה היתה- שם להבא, נראה דמה שבארנו שבשבועה להבא ליכא אלה כשעובר על השבועה, הוא רק בשבועה שנשבע מעצמו, שלא הזקיקו חבירו כלל לישבע, אבל בשבועה שחבירו מזקיקו לישבע בין שהוא נשבע בעצמו ובין שחבירו משביעו הרי הוא באלה כשעובר על השבועה אף בשב ואל תעשה. והטעם כיון שהכירו מזקיקו לישבע, ודאי אדעתא דהכי הוא משביעו שיהי׳ באלה אם יעבור על השבועה וכאלו השביעו בפירוש בשמעת האלה דמי. וזה יש ללמוד משמעת אברהם שהשביע את אליעזר עבדו ולא הזכיר אלא בשבועתו, ואעפ״כ ממארת היא לפניו דברי אליעזר כשמספר אדות שבועת אביהם. כי כן כתיב: "אז חנקה מאלתי", והיינו שינקה עמד בטול קיום המעשה, וכמו שכתב הרמב״ן לדברי הפסוק "ונקית משמעתי" שם, וכן שבועת אברהם לאבימלך בבראשית כ״א שלא הזכירו לשון אלה בשבועתם ואעפ״כ תרגם אונקלוס בקרא שם פרק כיו, כ״ח "תהי נא אלה בינותינו" תתקיים כען מומתא דהות בין אב התנא. אבל מה שלא תרגם בויקרא ה׳ כ״ב כ״ד ויומי לשקרא אלא וישתנע על שקיא נראה שדעתו הוא כדעת הראשנים דל הסוברים דגם בשבועת הפקתן לא בעינן שם והוא חייב אף כשנשבע סתם ואלה ליכא רק כשנשבע בשם דאז כתוב כי לא ינקה או כשהבית מזקיקו לישבע דאז נראה שיש בה אלה אף כשלא נשבע בשם מטעם הנ״ל. אבל הכא שחייב אף כשנשבע סתם ולא נשבע בשם וחייב אף כשנשבע מעצמו שחברו לא תבעו כלל וכמבואר בשבועות דף ל״ב ע״א תכחש בעמיתו כל דהוא משמע. לכן אי אפשר לתרגם בה ויומי משום דאז הי׳ משמע דאינו חייב רק כשנשבע בשם או כשהכירו תובעו ומוקיקו לישבע וזה היפך הדק. וע״כ מוכרח הוא לתרגם את עצם המלה שבועה כמשמעה. ומפני שאין לו ע״ז מלה ארמית כמו שנתבאר הוכרח להניח המלה כמו שהיא בתורה. והש״י ימ״נ. בשבועת שוא כשפתרגם לשוא השני לשיקרא כדי שתוכלל גם שבועת שקר כפי הדרשה אין זה נגד פשוטו של מקרא דמיירי בשבועת שוא, משום דגס שוא נקרא בלשון הכתוב "שקר" וכמו שהעירו התום׳ בשבועות דף ג׳ ע״ב ד״ה בפירוש דבדברות הראשונות כתיב שמות כ' לא תענה ברעך עד ש ו א ובדברות האחרונות כתיב עד שקר לומר דשוא ושקד אחד הן.