Jeschurun · 1926-03-01 · Heft 3-4 (März 1926) · p. Seite 20

20 מ.ע ו ת לתקיז ב אין סומכין את החממה בביצה ג״כ משום מוקצה — ומה דברי חדל עולים ברורים ונקיים ואין שום זרות עוד בהם. אמנם טעות עתיקה זו היא שלפנינו, כי בן נמצאה הברייתא לא רק בכ״י מינכן, כי אם גם בהלכות גדולות הלכות יו״ט (רוצי רעה״ה 178 שורה 1), ואנו שואלים איך באה הטעות המשונה הזו בדברי התלמוד? חושבני שהטעות עלתה לא בידי המעתיקים, כי אם בפה התנאים השונים את משנתם בישיבות בבל. הם שנו בברייתא כזו: אין מטלטלין את הביצה לא לכסות כה את הבלי ולא לסמוך בה קערה והמטה! אמנם מחוך השנק התמידי בעל פה נעשתה המלה הראשונה בפיהם עפ״י ״אשגית־לישנא״ — "כרעי" ואח״כ מכיון שדברו ככר על כרעי הוסיפו לשבש גם את השניה ואמרו: "כרעי המטה", וכן נשתרשה הטעות בינינו עד שבא הרב מאירי והאיר עינינו בתורתו. הרב ד׳ר משה שלזינגר. בעיא דלא איפשיטא בתלמוד בבלי ואיפשיטא בתלמוד ירושלמי אי הוי פשיטותא י ידוע הוא הכלל שכללו המחברים בכל מקום שמצינו מחלוקת בין הבבלי והירושלמי פסקינן כגמרא דילן. וסמכו בל המחברים על לשון היי״ף בעירובין סוף פ׳ המוצא תפלין ודל וחזינן למקצת רבואתא דסבירא להו כעולא וממט אנמרא דבני מערבא דגרסינן התם במסכת יו״ט וכו ואנן לא סבירא לן הכי דכיון דסוגיא דגמרא דילןלהיתיא לא איכפת לןבטאידאמרו בגמרא דבני מערבא, דעלנמראדילן סמכינן דבתראה הוא ואינהו הוו בקיאי בגמרא דבני מערבא טפי מינן ואי לאו דקים להו דהאי מימרא דבני מערבא לאו דסמכא הוא, לא קא שרו ליה אינהו עכ״ל הרי״ף. וכן כתב הכנה״ג בכללי הפסוקים אות ג׳ בשם הרי״ף, ומבואר עוד יותר בשיטה מקובצת על ב״מ (ט״ה ע״ב) שכתב וז״ל: וכתב הר׳ יהונתן דל ואין אנו חוששין לגמרא דירושלמי דאות} רבנן בתיאי שסדרו לט התלמוד בבלי הביאו בר אותן סברות שהן כהלכה הנאמרות בתלמוד ירושלמי, ורוב התלמוד בבלי מהן כטן דברי ר״י ור״ל וכל הנקראים בשם רבי, ומת שראו שהוא שלא כהלכה הניחו אוהו בתלמוד ירושלמי עכ״ל. וכן כתב בפירוש המגדל עיז בהלכות שופר פ״א: הסכימו הראשונים לסמוך על הבבלי, לפי שרבינא ורב אשי שסדרו הבבלי היו יודעים ורגילים בירושלמי, ואילו היו מקובלים שכן הלכה היו קובעים אותה בבכלי עב׳יל. ועוד כלל שני דדבר־שלא הוזכר בנמרא דילן והובא בירושלמי שפיר פשקינן (ועיין בס׳ תומת ישרים םיי ע״ז).