Jeschurun · 1926-03-01 · Heft 3-4 (März 1926) · p. Seite 21

כא כעיא דלא איפשימא בתלמוד בכלי 21 הנה ב׳ כללים האלו מוסכמים מכל האחרונים, אך יש לחקור עוד אם מצעו בעיא בבבלי ובירושלמי, ואיפשיטא בירושלמי ולא איפשיטא בככלי אם פשיטותא דירושלמי הלכה אם לא? הרמב״ם בהלכות ממרים פ׳ וי״ו הלכה ד׳ כתב: האב שהיה תלמיד בנו, אין האב עומד בפני הבן אבל הבן עומי מפני אביו אע״פ שהוא תלמידו. והוא מקידושין ל״נ ע״ב איבעיא להו בבנו והוא רבו מהו לעמוד מפני אביו ובעי למיפשטה מדא״ל שמואל לר׳ יהודה שיננא קום מקמי אביך ורב יהודה רבו של אביו היה, ודחו החם דשאני יחזקאל אביו של רב יהודה דבעל מעשים דוה, דאפילו שמואל נפי קאים מקפיד. [א״כ לא איפשיטא הבעיא]. עוד איבעיא שם: איבעיא לן בנו והוא רבו מהו שיעמוד אביו מפני בנו. והא בעיא נמי לא איפשיטא. ומ״מ פסק הרמב״ם בחדא לקולא ובחדא לחומרא וצריך טעם למה, והר״ן שם בקדושין והכסף משנה בד,לכ׳ ממרים הביאו, וז״ל ונ״ל דאע״ג דלא מיפשט בגמרא דילן ילפי לה מדגרסינן בירושלמי אמו של ר׳ טרפון ירדה לטייל לתוך חצרה בשבת ונפסק קורדיקין שלה, והלך ר׳ טרפון והניח ב׳ ידיו תחת פרסותיה והיתד. מהלכת עליהן עד שהגיעה למטתה, פעם אחת חלה ר׳ טרפון ונכנסו חכמים לבקרו ואמרה להם התפללו על טרפון בני שהוא נוהג בי כבוד יותר מדאי, אמרין לה מאי עביד לך יותר מדאי ותנית להון עובדא, אמרין אפילו הוא עושה כן אלף פעמים עדיין לא הניע לחצי כמד שאמרה התורה ע״כ בירושלמי. ומראי דקימה דרבו אינה אלא מדין חכם, ואם איתא שאין הבן חייב לעמוד מפני אביו כשהבן רבו, לא היתד, רשאה אמו של ר״ט לקבל ממנו כך, הילכך אע״ג דבגמרא דילן מספקא לן שבקינן ספיקא ונקטינן פשטייהו וכו׳ עכ״ל הי־״ן, וא״כ מיוסד פסק הרמב״ם על האי כלל דהיכא דבעיא לא איפשיטא בבבלי, ובירושלמי איפשיטא פסקינן כד,ירושלמי. הוכחה שניה ממד, דפסק הרמב״ם המשתחוה להר לא נאסר, ואפילו אבני הר שנדלדלו ועדיין הם במקומם אינם נאסרים והקשה עליו הר״ן כיון דאיכא פלוגתא ה״ל ספיקא דאורייתא ואזלינן לחומרא (ובאמת הרמ״ה והראב״ד חולקים בזה על הרמב״םךוהש״ך ביו״ד סי׳ קמ״ה ס״ק א׳ יישב פסק הרמב־׳ם בזה, דבש״ס דילן ע״ז מ״ו ע״א מספקינן אי בני ר׳ חייא דהיינו חזקיה שרי ור״י אסר או איפכא, אבל בירושלמי שם ד,לכי ו׳ איתא בהדיא דחזקיה שרי ור״י אסר, ולכן פסק הרמב״ם מותיה דחזקיה, דלא שבקינן מאי דפשיטא ליה לירושלמי משום מאי דמספקא בש״ם דילן. ועוד הוכחה שלישית ממד, דפסק הרמב׳ים בהלכי תרומות פ״ד, ד,לכ׳ מ״ו. עציץ נקוב הרי הוא כארץ וטי זרע חמאה בעציץ שאינו עקיב והביאה שליש ואח״כ נקבו וננמרד. התמאה והוא נקוב הרי הוא כצומח בעציץ שאינו נקוב עד שיקבנו קודם שיביא שליש עכ״ל הרמב״ם והוא ממנחות דף ע׳ ע״א א״ל ר׳ חנינא בר פניומי לאמי עציץ שאינו נקוב מהו, אי לא נקוב הא לא, נקוב דלמא חזר ונקט