Jeschurun · 1926-03-01 · Heft 3-4 (März 1926) · p. Seite 200

200 מלמד להועיל Hoffmamis mann selb3t als Hilfsmittel der Erinnerung zu dienen; jedenfalls scheinen sie mir nicht in eine Responsensammlung zu passen, wenn sie auch gerade für aktuelle Fälle ein leichtes Auffinden ermöglichen. Es wären das etwa Nummern wie 22, 25, 28, 47, 59, 88, 96, 105. Für bedenklich halte ich es, eine תשובה zu veröffentliehen, wie Nr. 42: בזמן הזה אשר ברוב תושבות היהודים מטעם המלך והמדינה כל איש אשר הוא בריא אולם צריך ליכנס אל חיל המלחמה ולמלאות צבאו שם שנה שנתים או שלש שנים והוא אנוס שם לחלל שבתות וימים טובים אי מחרב היהודי הירא את דבר ה, והשומר כל מצות התורה לעביד כל מה דאפשר לד,סטי מעבודת הצבא כדי שלא יבא לידי חלול שבת או לא. Was Hoffmann dazu veranlasst hat, sie zu schreiben (es war übrigens die Antwort auf eine wirkliche Anfrage) sagt er selbst noch vor der Verzeichnung der תשובה זאת כתבתי :שאלה להראות בעליל שאף ע״פ דינא דש״ס ופיסקים אנו מחריבים לשמור פי מלך וחקי המדינה בארץ אשכנז und es ist keine Frage, dass gerade diese שדת eine der wichtigsten, vielleicht die wichtigste der ganzen Sammlung ist, weil sie die Lösung eines Gewissenskonfliktes bedeutet, die man sich in Deutschland immer sehr leicht gemacht hat. Und wie ist Hoffmann hier rein in die echt und nur halachische Behandlung der Frage eingetreten! Er betont selbst mit Emphase: שאלה גדולה שאלת והיא צריבה עיון רב כדי להשיב עליה ע״ם דינא דש״ס ופוסקים לחוד ולא ע״ם נטיית לבנו לבדה ועל כן אמרתי ואעיין על (sic) תחלה לא אלך למקום אשר לבי חפץ כי אצא לי ואראה משכנות הרועים הם בעלי הש״ס והפוסקים והם ישיבו אותי דבר את הדרך אשר נלך בד. ואת המעשה אשר נעשה בה. Sie ist mit einer seltenen Ueberzeugungskraft ausgestattet. Und dennoch! wo es sich um einen אסיר סקילה handelt, darf eine solche Entscheidung nicht als abgeschlossen gelten. Die Darlegung der entgegengesetzten Ansicht vor der Oeffentlichkeit verbietet sich aber aus naheliegenden Gründen. Ich glaube wohl: hier hätte sich Hoffmann selbst nicht für eine Drucklegung dieser תשובה entschieden. Ein anderes Beispiel Nr. 58: קטנים שהולכים לבית הספר הנקרא גימנאויום ללמוד שם חכמות הצריטת בזמננו לפרנסה והולכים שם גם ביום השבת ולוקחים עמהם ספריהם הצריבים ללמוד חייב האב למחות בבניו או לא, eine der grössten Abhandlungen des Buches infolge einer Erwiderung