Jeschurun · 1926-01-01 · Heft 1-2 (Januar 1926) · p. Seite 2

2־ שיטות ת^מודיות ב וחמורות, טפלות תחת כלל1 הרשות, וההקדש והערכין והחרם, דברי נדכה אשר איננו מחויבים עליהם, נופלים תחת כלל המצוה! נ) ובמבוכתט על הקושיות הנ״ל, נבקש אורה ‘בברייתא הנשנית בספיא ויקיא ט״ז כ״ט (כאשר כבר קדמנו בזה מו״ר הנאב׳יד דר׳ דיננער זצ״ל בהגהותיו דף ס׳} וז״ל: "וכל מלאכה לא תעשו, אין לי אלא מלאכה שחייבים עליה כרת) מלאכה שאין חייבים עליה כרת מנין, שלא יכתב איה אחד שלא יארג חוט א׳ ושלא יעשה ביה א׳ בנפה ובכברה, ת״ל מלאכה וכל מלאכה ריבה; אין לי אלא מלאכה שחייבים על מינה כרת, מלאכה שאין חייבים על מינה כרת מנין, שלא יעלה באילן ושלא ירכב ע״ג בהמה ושלא ישוט על המים ולא יספוק ולא יטפיח ולא ירקד, ח״ל שבתון שבות; אץ לי אלא שביתת רשות, שביתת מצוד• מנין, שלא יקדיש ולא יעריך ולא יחרים ולא יגביה ולא יתיום ולא יעשר ולא יקדיש ולא יגרש ולא ימאן ולא יחלץ ולא ייבם ולא יפדה נטע רבעי ומעשר שני, ת״ל שבתץ שמת". הרי לך בהדיא כי "שבות" היא עשיית מלאכה אשר א י ן במינה כרת, ר״ל שאין לחוש כלל שיבא אדם בעשיית מלאכה זו לידי איסור דאורייתא, ואינה נאסרת לנו כי אם לעשות את מנוחת השבת למנוחה שלמה בלי שום עובדא דחול, הן אם מלאכה כוו היא ביבר רשות כגון הרוכב ע״נ בהמה או השט על המים ובו/ הן אם היא בדברי מצוה כגון ערכין וחרמין ובו׳ או קידושין וגרושין ובו׳ (כי לסי גירסת הספרא כולן דברי מצוה הן). אמנה לא נעלם מדני כי לא דבר קל הוא לתפש את הספרא הנ״ל לעיקר נגד לשון המשנה באשר קבלוהו האמוראים בבבל ובא״י וכאשר נשנה נ״ב בתוספתא; אך מה אעשה, הלא האמת יורה דרט, כי לפי גירסת הברייתא בספרא כל ענין השבות והרשות והמצות ביור כשמש בלי שום קושיא כלל. גם זאת נראה לקמן כי לפי תכונת הענץ בספרא ימאר לט היטב למה התירו את השבות במקדש, וכי לפי התכונה ההיא אין צורך לחילוקים שונים הנעשים ע״י השקלא וטריא בענין השבות. ד) והנה הרמב״ם בהלמת שבת פרק כ״א מגביל את ענין השבית קרוב לדעתו של הספרא, וז״ל "נאמר בתורה תשבות, אפילו מדברים שאינם מלאכה חייב לשבות מהם; ודברים הרבה הן שאמרו חכמים משום שבות". אך אין לתמוה כי בפירושן של הדברים לצורך פסק ההלכה הוא תופס דעתן של בעלי הסוגיא, כי כל שבות נאסית משום שמא יבא לעשות בשבילה מלאכה האסורה מן התורה. ה) ועתה נשים עינינו על איסורי השבות הנשנים במם׳ עירובין מן דף ק״ב א׳ עד סופה. ודאי כל הפרטים הנשנים שם בכלל אין שבות במקדש, במו נגר הנגרר, מחזרת ציר התחתון, וחזרת רטי׳, וחתיכת יבלת ביד, ובריכת גמי, בנקל יסכימו לגירסת הספרא ויחשבו למעשים אשר בין בהם חשש שיבאו בהם לעשות איסור מה״ת; נם דברי ר״ש בסוף המסכתא "ר״ש אימר מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא'התירו לך אלא משום שבות" עולים יפה לפי פירוש זה, כי דבריו דברי מוסר ואזהרה, כדרך מסדר המשנה בשאר סופן של מסכתות, ובא להזהיר של»