Jeschurun · 1926-01-01 · Heft 1-2 (Januar 1926) · p. Seite 3

כ שיטות תלמודיות 8 יבא אדם לפקפק על זה, איך התירו חכמים דבר איסור במקדש, ולהתנצלות על זה בא בטענה ישרה: הלא הדברים ההם אשד התירו הם דברים אשר אין בהם שום חשש איסור כלל, ונאסרים חוץ למקדש רק משום שבות, ר״ל לעשות מנוחת השבת למנוחה שלמה בכל ענין, וא״כ לא האסור התירו כי אם מת שהיה מותר לך מתחלה. ו) רק המשנה דקישרין נימא לכאורה יוצאת מן הכלל. הלא ממ׳׳נ, אם הקשר הנזכר כאן הוא אינו של קיימא מה בינו ובין העניבה הנזכרת בברייתא? ואם הוא של קיימא הרי בקשירתו אפילו איסור דאורייתא? אך נראה דקשר של קיימא נקרא רק קשר אשר לא לבד חזק מעצמו כי אס גם נעשה לקביעות ולא לצורך עראי(עי׳ ההגהות של דר׳ דיננער זצ״ל), וגם הרמב״ם בהל׳ שבת י־ ו׳ נראה שחושב את הקשר של נימת כינור משום זה לאינו של קיימא. ולפירוש זו אנו צריכין ביותר לדעת ר׳ יוסי בי ר׳ בון בירושלמי כי הקשירה הנזכרת במשנתנו היא לאו דוקא קשירה בי אם עשית נימה מראשה עד תחתיתה וא״כ טעם ההיתר, של עשי׳ זו בכינור שנפסקה הוא בהכרח מה שנעשה בדרך עראי לצורך היום, בי "בתחלה" ר״ל לדבק הנימה מתחלה לקביעות בכנור ולא בדרך עראי (עיי פירוש רש״י במשנה זו ובמשנה של מחזירין רטי׳) אפיי במקי־ש אסור. ז) ואם אמת הוא שמלת "שבות" תורה על מלאכה המותית לגמרי ואינה נאסרת כי אם לצורך מנוחה שלטה בלי שום עובדא דחול, אזי בקל נבין כי חכז״ל התירו מלאכה כזו לצורך המקדש והעבודה. ועתה נבוא אל החלוקים הנזכרים בתלמוד בגדר השבות ונראה כי רובם נבעו מדעת האמוראים אשר השבות היא המלאכה הנאסרת משום שאפשר לבא מתוך עשיתה לאיסור דאורייתא, וכי בתפשנו את גירסת הספרא לעיקר לא ישאר מקום להחלוקים ההם. ח) החילוק הראשון: אין שבות מותרת במקדש בי אם הצריכה לצורך עבודת היום בלבד ולא הצריכה לצורך המקדש בעלמא אע״ם שנעשית בגבול המקדש. והנה באמת חלוק זה כבר יוצא לנו מן המשניות הנ״ל אודות חזרת רטי׳ וקשירת נימא, כי שם איתא "ואם בתחילה כאן וכאן אסור" (עי' הפירוש לעיל), והרמכ״ם בהל׳ קרבן פסח א׳ ט״ז פוסק כי אין איסור שבות במקדש אפי׳ בדבר שאינו צורך עבודה, ופסק זו הוא לפי הס״ד של רב חסדא בסוגיא דפפחים ם״ה א׳ כי הדחת העזרה ע״י הכהנים בע״ם שחל להיות בשבת לא היתד, ברצון ר׳ אליעזר לבד דס׳יל דבמרבץ איכא חיוב חטאת. אך יותר פשוטה וקרובה אל השכל דעת ר׳ אשי דהמשנה שם היא אליביה דר׳ נתן והרביצה היתד, באמת שלא ברצון חכמים ממש, כי אע״ם שלדעתם מלאכת הרביצה היא שבות מכל מקום לא ראו להתירה במקדש יען כי שבות זו לא היתה צריכה לעבודה עצמה. ט) החילוק השני: בתוספות סוכה נ׳ א׳ ד״ה שאינו דוחה וז״ל "אע״ג דחליל אינו אסור אלא משום שמא יתקן בלי שיר וקי״ל דאין שבות במקדש, בית השואבה שאני כראמרינן בגמרא דאינה אלא משום שטחה יתרה. — וקל להבין