Jeschurun · 1926-01-01 · Heft 1-2 (Januar 1926) · p. Seite 15

הערות 15 טו והאנן בנאו הנן ובו׳ ומוכח דאפילו נימא תלוש ולבסוף הברו כמחובר מ״מ חי״ב במחובר וע״ב משום תעשה ע״י תפיסת אדם. ולפי״ז לא קשה כלל מקבר דשש לא שייך כלל ד-אי דינא דתפיסת ידי אדם דהרי אין הקבר אלא משמש למת ולא מת עצמו1). ובמקום זה עלי להעיר ע״מ שכתב הילב״ג במלכים ב׳ כ״ג שם ודל: מזה המקום למדנו שקיר אשור בהנאה שאם הי׳ מותר בהנאה היי■ לו להשמר מזה שמא יהנו מקברי העם ונמצא נהנין מע׳יז עכ״ל וזו מד גט׳ מפורשת דנ״ל2) ולדעתי פשט הכתוב הוא כך, דהוא השליך את העפר על הקבר ועי״ז נדבק העפר בקרקע ונעשה מחובר לקרקע ובטל איסורו מטעם ע״ז ומטעם קבר. ואעפ״י שתלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש מ״מ נבי עפר כיון שנעשה לרגב עפר אחד הוי כקרקע ממש3). ועפ״י־ הדברים האלה אפשר לומר דילפותת ד,גמ׳ דקבר אינו נאסי בקרקע עולם הוא מפשוטו של מקרא, דאל״ב למה השליך את העפר על הקבר והרי הי׳ לו לחוש שיהנו ממנה וש״מ דקבר אינו אסור בק״ע ולכן השליך דעי״ז עשאו לקרקע עולם וזו היפך ממה שכתב הרלב׳יג רדו״ק. ואל תתמה על לשון הנם׳ מקיש קבר בני העם ובו', דמשמע דהילפותא הוא מהיקש ולא מפשוטו של מקרא דכה׳־נ מצינו בש״ם ועיין בספר התיה״ת שהוכחתי שכמה פעמים בא הבטוי היקש רק בתור לישנא בעלמא. ב תפוסה — תבוסה בחוברת ו׳ של הישורון מביא הד״ר ש. גרינכערג במאמרו "תפוסה או תבוסה" דברי הימב״ם שכתב דהוא המקום שמתגלגל בו המת יעו״ש בדברי׳. גם רש״י מפרש כהרמב״ם. בסוכה י״ד ע״א בפלוגתת ר׳יי ור״א דר״י סבר שבססן ממש ור״א סבר שהתיר אגדן פירש״י. מלשון מתבוססת בדמיך מחגוללת כלומר כיון שהתיר אגדן השבלין מתנוללין בגורן ובו׳ יעו״ש4). י,) את עצם הסברא שבע״ז אסור גם בקרקע משום שנעשה בתפוסת ידי אים העליתי גם אני בפרק ז, מספרי הנ״ל. ואולם ראיות החכם המחבר מאבן ומבית אינן עומדות בפני הבקורת; כי באבן נעשה ע״י הילציבה תלוש ממש כמבואר שם ברש״י ובתום׳ ד״ה אבן וד״ה והאבן יעו״ש ובבית הרי בשעת בנין הבית היו אבני הבנין תלושים ונאסרו וביוון שנאסרו שוב לא בטל איסורם גם ע״י חבורם בקרקע; משא״ב בהשתחוה לבית שבשעת ההשתחוי׳ כבר הי׳ מחובר ומותר למ״ד ד־תלוש ולבסוף חברו הרי הוא כמחובר. י. י. וו. 2) עיין בבלי יקר שם שהקשה על הרלב״ג מגמ׳ סנהדרין הנ״ל ועי״ש מה שתירץ דברי הרלב״ג. ובגוף הסברא שגבי עפר אמרינין דגם תלוש ולבסוף חברו דוי כמחובר בבר העירו בזד. הגיצ״ח בתשובותיו סימן ח׳ והג׳ הנצי״ב ז״ל במשיב דבר ח״ב ס׳ ס״ז. י. י. וו. 3) אין דבר זה ברור, דמאחר שנאסר בתלוש שוב אינו בטל אף במחובר ועיין בתשו׳ מוהרצ״ח סי׳ ה׳. י. י. וו. 4) עיין בפירוש הר״ח שם וז״ל: כלומי■ הכניסן לאובלין ונמלך עליהם בגורן ובו׳ פי׳ בססן פססן כדגרסינן בע״ו כיצד מבטלה קטע ראש אזנה [פסה. עה״ש לקאהוט] והוא כמו חתיכה ואמר בשלמא ובו׳ בססן ממש וכו׳ שפססן ממש ובו׳. ונראה שר״ח מפרש דבין ר׳>י ובין ר״א מפרשי בבסן כמו פססן כלומר שהפרידן ועשאן לפסות קטנות (עיין לוי ערכי בסס ופסם) ופליגי רק באופן ההפרדה אם עי״ז שחתכן (בססן ממש) או ע״י שהתיר אגדן ועיין בפירוש רה״ג לעוקצין שהביא: א. ר* שבססן וכו׳ אבל לא צרכו בכך בשביל שבסיסה ופסיסת. אחד הוא ובו׳ והרז״פ בדרבי המשנה צד 337 העיר ע״ז שנעלם מרד״״ג הגמ׳ דפוכה הנ״ל. ודבריו תמוהים מאד שהרי בגמרא לא דנו כלל ע״ד הגירסא [בססן או פםסן| אלא ע״ד. מעשה חהפרדה וכמ״ש אח״ב מצאתי שגם הד״ר עפשטיין העיר ע״ז במבואו האשכנזי אבל ברור שצריך להגיה בדברי רה׳־׳ג א. ד. שפססן וכו׳ בלומר שרצו לגרוס פססו לפי שמצינו לשון זה גם בע״ז.