Jeschurun · 1925-11-01 · Heft 11-12 (November 1925) · p. Seite 103

וידועים בבב^י?ג tas לשמה משבת דנבי שבת מלאכת מחשבת בעינין ולא אוזנו מעשיו שכבד נכתב עכ״ל ולפי סברת רש״י הנ״ל יהא חייב בדיו ע״נ דיו משום מוחק, דהרי הכתב השני שנכתב לשמה דד כתב לענק גט ונהי דלא הוי כתב לחייב עלי׳ משום טחב משום דלא הוי מלאכת מחשבת מ״מ ליהוי חייב על מחיקת הכתב התחתון משום מוחק ע״ט לכתוב, שהרי לגבי מוחק ע׳מ לכתוב לא בעינין שתהא הכתיבה שע״ג מלאכת מחשבת וכנ״ל. ובע״כ מוכח דבמקום שאינו חייב על הכתב העליון משום דלא הוי מלאכת מחשבת ממילא פטור גם על הכתב התחתון משום דלא הוי בכה״ג מוחק ע״ט לכתיב וא״כ קשה כנ״ל והתום■ בד״ה מוחק הוא הרגישו כפה״ג בזה ופירשו דחשיב לי׳ מוחק ע״ט לכתוב דמסתמא עומד לחזור ולכתוב עליו בדיו ומקלקל לא הד דעל הכתיבה זאת תהא הכתיבה העליונה רישומה ניכר טפי משאם היתה תחתונה לבדה עכ״ל ולפי דבריהם קשה ט״ט דמאן דאמרי פטור משום דמקלקל הלא, והרי כל מוחק הוא מקלקל ובכ״ז הוא חייב משום שהוא מוחק ע״מ לכתוב וא״כ הכא ג׳ כ יהי׳ חייב אע״ג שמקלקל הוא משום שהוא עומד לחזור ולכתוב עליו בדיו. ואי ניטא דטעמייהו שאין זה מוחק ע׳־מ לכתוב משום דגם בכתיבה שהוא עומד לחזור ולכתוב בדיו לא מתקן כלום שהרי כבר הי׳ כתוב בדיו וא״כ הרי הוא כטתב בדיו ע״נ דיו (ולא סברי כאידך, "דעל הכתיבה זאת תהא כתיבה העליונה רישומה ניכר מפי״), דא״ב הרי העיקר חסר מן הספר! ובאמת לולא דברי רש״י ותום׳ זיל הי׳ אפשר לפרש דט״ד חייב סובר דחייב שתים אחת משום מוחק ואחת משום כיתב ולדידהו ל״ש בק מעביר דיו ע״ג סיקרא ובין מעביר סיקרא ע״נ דיו חייב שתים. וכן מבואר בירושלמי שבסוגיא דידן וז״ל: תמן תנינן כתב ע״ג כתב פטור. ר״י ורי״ל דאטרי תרווייהו והוא שכתב דיו ע״ג דיו וסיקרא ע״ג סיקרא אבל אם כתב דיו ע״ג סיקרא וסיקרא ע״ג דיו חייב. רבי יצחק בר טשרשיא בשם רבנן דחמן חייב שתיים משום מוחק ומשום כותב. וכלשון הזה איתא נם בירושלמי שבת בסרק הבמה. ובפ״ט דחק לפרש דהאי חייב שתים קאי על כתב דיו ע׳ג סיקרא. ואולם האמת ברורה דהאי חייב שתיים קאי על כתב סיקרא ע״ג דיו וכמו שהבין נם בעל שיורי קרבן שם. דבכחב דיו ע״ג סיקרא ליכא מאן דפליג דהייב שתים. אבל בסיקרא ע״ג דיו יש פלוגתא בבבלי ולהכי מביא מאמר ר״י בר משרשיא בשם רבנן דחמן [היינו הנך דאמרי לה חייב} דחייב שתיים. ומה שדחק לרש"' ותיס׳ ז״ל לפרש בגט׳ דידן אמרי לה חייב דחייב רק משום מוחק ולא משום כותב נגד הירושלמי, זהו לשון הגט׳ דאמרי חייב מוחק הוא וחשבו דש״י ותום׳ דהאי מוהק הוא פרושי קמפרש למאי דאמר חייב כלומר דאינו חייב אלא אחת משום מוחק. ולפי פירושם דל קשה הלשון "מוחק הוא" והו׳יל למימר חייב משום מוחק כמו לעיל אחת משום מוחק ואחת משום כותב. ועוד דלפי פירושם ז״ל לא הוי האי מוחק היא ביאור לטעם החיוב לט״ד חייב אלא בא לפרט כמה הוא