Jeschurun · 1925-11-01 · Heft 11-12 (November 1925) · p. Seite 106

106 ביאורים בירושלמי קו ואת סברת ר׳ יוסי הסיקו, כנראה, מתוך דיוק: מתוך שלא אפר ר׳ יוסי אין אלו נדרי ענד נפש ו א י נ ו ט ם ר (והיה מקביל אל לשון הת״ק .... "שהוא מסר נדרי ענד נפש") משמע להם, שבעצם הדין, שאם נדרה שלא לרחץ ולא להתקשט — מורה ר״י לחכמים, שאם הפר מופר לעולם, ולא נחלק אלא בטעם הדין3). "והא (אולי צ״ל: ואין) רבנן אמרין: נדרי ענוי נפש הפד לה מופר לעולם, ור• יוסי אמר: נדרים שבינו לבינה הפר לה — מופר לעולם, מה ביניהון?״ לד׳ יוסי קפריך: ט״ש אי קרית להו נדרי ענוי נפש, אי קרית להו דברים שבינו לבינה, הרי בין כך ובין כך מפר עולמית. והתשובה על קושיא זו נסתרסה ונתבלבלה, מהמת שהוכנסו לתוכה דבירים ולשונות מסוף ההלכה, אבל נראה בחוש, שהתשובה היא: נפקא מינא אם אמרה קונם הנייח רחיצה עלי לכשאצא מרשותך ״רבנן אמרין: נדרי ענוי נפש הן [ומפי] ור׳ יוסי אמר8) דברים שבינו לבינה הם [ואינו מפר]". ומעם הבדל זה לר״י יוצא מאליו מתוך דיוק הכתובים. גבי נדרי ענוי נפש .כתיב: מכל נדר וכל שביעת אסר לענות נפש אישה יקימנה ואישה יפרנו. בל — באין יוצא מן הכלל. אבל נבי דברים שבינו לבינה כתיב: "בין איש לאשתו" ונדר שנדרה ״לכשאצא מרשותך״ — אין זה בין איש לאשתו. ר׳ הילא פתר מתניתא: אילו נדרים שהוא מפר לה? נדרים שיש בהן ענד נפש, אפ איחץ — אם לא איחץ, אם אתקשט — אם לא אתקשט מהו? אר״י אין אלו נדרי ענוי נפש, אלא דברים שבינו לבינה. ואילו הן נדרי עינוי נפש כדברי הכל? [כשאמרה קונם סירות העולם עלי. כצ״ל], שיעיר משנתנו אליבא דר״ה הרי הוא כשיעור משנה ט׳ בפרק שני כבבא מציעא: "איזוהי אבדה? מצא חמור או פרה רועין בדרך אין זו אבדה; חמור וכליו הפוכין ופרה רצה בין הכרמים הרי זו אבדה." בתשובה על השאלה: מהי אכדה? — מסביר התנא לראשונה מה שאינה אבדה, כדי להנדיר היטב מושג האבדה. אף כאן מברר התנא מתחילה מה שלא נכנס בנדר נדרי ענד נפש, והבירור הזה, לדעת ר״ה, רק נ ם ס ר משום ר׳ יוסי ולא נחלק אדם בדבר מעולם. וממילא כל חלוקי הדינים בדין נדרים שבינו לבינה, שהעלה הש׳יס אליבא דר״ז, אין להם אליבא דר״ה על מה שיסמכו. והמפרשים זיל לא ירדו לכוונת שתי המלות הזעירות "טהר׳ "דברי היל". שהוסיף ר• הילא בנוסח המשנה, ע״כ נלאו למצא פשר לדברי הירושלמי שלפנינו * *). 2) עיין בבבלי פ״א. ובר״ן שש ד״ח ת״ש. י. י. וו. י) כך מגיה בצדק פ״ם. ובנוסח הרפוס: "ר׳ זעירא ור׳ הילא תרויהון אמרין: נדרים שבינו לבינה הן.״ ומתוך שקשה ליחס למעתיקים שבדו מלבם מאמר שלם שלא לצורך — מסתבר לי, שבא דבור זה — דרך הצעח קודם מחלוקת ר״ז ור״ה ובן היה כתוב בתחילה "[אמר ר, יוסי: אין אלו נדרי ענוי נפש] ר״ז ור-ה תרוייהון אמרין: דברים שבינו לבינת הם." פירוש בהא לחור שווין ר׳׳ז ור״ה ובכל השאר הן הלוקין. *) סוף המשנה הצריכה לענין: ר* אלעזר אומר לא בו ביום, שנאמר: והימים הראשונים יפלו עד שיהו לו ימים ראשונים.