Jeschurun · 1925-11-01 · Heft 11-12 (November 1925) · p. Seite 111

עיטות תלמודיות 111 היא האור משום דלא צריך לאור או משום דלא ניחא לי׳ נאור, וכן הדבר נמבבה גחלת של עין (שבת פ״ב א׳). וכן בד,ני תלת דפטיר. ומותו• (שבת ק״ז א׳, ועיין בע״ב). כי כל הצד חי׳ או עוף לצרכו ולהשתפש בו הוא צדן ולא בן הצד צבי שלא לצורך או הצד נחש שלא ישיכנו. והפפים פורסא להוציא הליחה פטור, כי כוונת העושה פתח נהוגה להיות לצורך הפתח עצמו, וא׳יכ אם פותח הפורסא לעשות לה פה באפה חייב. (והנה בהצד צב־ הבונה הבלתי נהוגה פסכים הסכטה פקיית אך לא עצפית עם הצר שלא לצורך, ופהפכמה הפקרית ההיא בנקל תפשך טעות וקושי/ עיין תוספות בשבת ק״ז א׳ ד״ה הצדן לצורך.) וההיא דתינוק פת בשבת קפ״א ב׳ שוד, לנמרי לד,היא דהפוציא את הפת לקברו(עיין ברש״י שם). גם זה ברור בי בכריתות כ׳ ב׳ כי בעל הסוגיא חושב התיח גחלים בשבת להתחפם בהם והובערו פאליהם לפלאכה שאינה צריכה לגופה ולא לדבר שאינו פתכוין, כי החותה עושה פפש פה שעושה המתכוין להבעיר ואך הכמה הנהוגה ההיא איננה עתה ברעהו כי אם רק להתחמם. ז) ועתה יש לנו לעיין כסוניא דשבת ק״ה ב׳ על המשנה דהקודע בחמתו ועל מתו, כי מאד תקשה לנו הסוגיא ההיא כל עוד שלא נבין כי שני חלקי הסוגיא מקורם בארצות שומת, כי החלק השני ודאי יסורתו בארץ ישראל באשר יכיר וידע בל המעיין בירושלמי בכמה מקומות. מבלי ההברה הזאת כמעט מן הנמנע לתרץ את הקושיות העצומות העולות מתוך העיון בסוגיא ההיא, והעולה על כולן כי אליביה דהחלק הראשון מתניתין ר׳ שמעון ואליביה דהחלק השני מתניתין ר׳ יהודה. — אך בל המעיק היטב בענין החובל והמבעיר ימצא מיד כי הברייתא דכל הטקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר אשד דחה אותה ר׳ יוחנן לפי סוגיתנו באמת איחא ממש בתוספתא דמבלתין פ׳ הניזז. ובנוגע להפלוגתא בין ר׳ אבהו ודי יוחנן אין שום ספק בי היא בעצמה הפלונתא בין ר■ יוחנן ובר קפרא הנמצאת בכמה מקומות בירושלמי (שבת ב׳ ה׳, ערובין י׳ י״ב, פסחים י׳ א׳ וב״ק ג׳ י) וז״ל: "דתני כל הטקלקלין פטורין חוץ מן המבעיר והעושה חבורה ובר קפרא אמר אפילו אינו צריך לדם אפי׳ אינו צריך לאפר, א״ר יוחנן והוא שיהא צריך לדם והוא שיהא צריך לאפר". ובל המבקש לפרש החלק השני דסוניתנו בבבלי בלי לעיין כדט־ון ב׳ הפלוגתות הנ״ל איך ימול בדחוקים מבהילים! בי איך נאמין אשר רישא דטשנתני "הקורע בחמתו ועל מחו ובל המקלקלין פטוריך היא מחציתה ר׳ שטעון ומחציתה ר׳ יהודה? (עיין רש״י ותום׳ פה ובסנהדרין פ״ד ב׳ ד״ה מאן שמעת.) — רק אור חדש יזרח לנו על כל ענין החובל והמבעיר אם נעיין כמקומות הנ״ל בירושלמי. בי באמת יש ספק גדול, אם לחשב החובל והמבעיר למקלקל. ודאי החובל והמבעיר לפי ראות עיננו מקל קל הוא, אך זה הוא רק בחומר מעשהו ולא בבונתו אשר היא פעמים רבות לתקן, כמי הרופא העושה חבורה לרפאות האבר החולה והמבעיר לתקן המאכלות. ועל זה סובב הולך החילוק בין הברייתא והמשנה לדעת ר׳ אבהו בסוניתנו ובר קפרא בירושלמי, לא בן דעת ד יוחנן כי הוא דוחה החילוק הנ״ל חוץ מבטקום שהחובל צריך מיד לד,ם הנובע מן החבורה ושהמבעיר צריך מיד לאפר. ואם נבקש למצא משנתנו מני והברי תא מני מיד I