Jeschurun · 1925-11-01 · Heft 11-12 (November 1925) · p. Seite 112

112 שיטות תלמודיות קיב תעלה על דעחנו הפלוגתא הישנה בין ר׳ יהודה ור׳ שמעין בכל מלאכות שבת, בי לר׳ שמעון איסור המלאכה הולך בבל מקים אחר הבונה, במו כמתעסק ובדבר שאינו מתכוין ובמלאכה שאינה צריכה לגופה. ואינו כן לד־ יהודה. ומד. שלדי שמעין הבל הולך אחר הכונה הוא לא לבד לקולא כי אם נם להוטיא, כדמשטע בהדיא ממאי דאיתא בפסחים כ״ה ב׳ וז״ל: "יאליביה דרי שמעון דאזיל בתר כוונה כילא עלמא לא פליגי דאסור". א״כ מוכח כי הברייתא אשר לא תחשב החובל והמבעיר למקלקל מטעם בונת התיקון היא ר׳ שמעון, והמשנה אשר איננה מחלקת בזה היא ר׳ יועדה. ומעתה אין אנו צריכים להגע עצמנו למצא פלוגתא דר' יהודה ור׳ שמעון בחובל ומבעיר בשאר משניות או כרייתות (עיין התוספות בסנהדרין במקום הנ״ל), כי דעת שני התנאים אודות מלאכות שבת ידועה לנו היטב. רק זאת נבין כי סוף הסוגיא "מאי טעמא דר״ש ובו׳ אינו דורש באמת הטעם לרעת ר״ש כי אס סמך לרעתו מן התורה. ואחרי חפשנו את החלק השני מסוניתנו המסכים עם סוניות הירושלמי לעיקי, קרוב הדבר מאד כי גם סטור הקורע בחמתו ועל מתו לד׳ יהודה היא, בי אליביה כל המקלקל פטור אם חומר המעשה קי^קול הוא אף בי הכוונה היא לתקן במו הבא אשר הקורע מתקן אצל חמתו ואבלו. ואין לתמוה כי חכמי בבל אשר לא היתד. ידועה להם שיטת חבריהם בא״י זה הלכו בדרך אחר ובארו את החילוק בין המשנה והברייתא אורח הקורע בחמתו ובאבלו כנובע מן הפלונתא בין ר״י ור״ש בענין מלאכה שאינה צריכה מופה וא״כ לפי דעתם משנתנו ר״ש היא. בדפוס צבי הירש אימצקאויסקי/ ברלין