Jeschurun · 1925-09-01 · Heft 9-10 (September 1925) · p. Seite 85

פה פנוי עצמות סתיס 85 ונו ] וחש לומר שמא מת מצוה? אין מת־מצוה מצוין [פירוש הקושיא היא לר״ז דאמאי לא חש למ׳ט ומשני אץ וכו׳. ועיין במפרשי הירושלמי שנדחקו מאד בפירוש הירושלמי ונס הנרנ׳יה בם״ס פירש בדרך רחוקה ומוזרה ודברי הג׳ רידב״ז דל שם תמוהים מאד במבואר למעיין. ולפמ״ש הכל מתבאר ומתפרש יפה בעז״ה]1) ומבואר מיברי הירושלמי דלר״ח מ״מ קנה מקומו רק לענין תפוסת המת. ור״ז פלינ עליו רק בם׳ימ וס״ל שקנה מקומו נם לענין איסור הפנוי משום דעפ״י תקנת יהושע הוי מ״מ כאלו נקבר ברשות שלא ע״מ לפנותו. אבל מי שנקבר ע״מ לפנותו יודה נם ר״ז דקנדי לבה׳־פ לענין הפוסה־המת. ובזה יש להבין דברי הש״ג בס׳ נגמר הדין במ״ש הרמב״ם בפי״ד מהל׳ אבל: בתי הקב־־ות אסורין בהנאה כיצד אין אוכלין בהן ואין שותץ בהן וכר כללי ש״ד אין ביאותין בהם ולא נוהגין בהם קלות ראש. [ונושאי כליו של הרמב״ם פירשו דגם דעת הרמב״ם כדעת הרא״ש והמרדכי שם דמיירי בקרקע עולם ולא אפור אלא משום כבוד מתים. (עיין בב״ח ס, שס״ח)] מלשונו של הרמב״ם משמע שדעתו כדעת הר״ן שם שאסור בהנאה מצד עצמו. וכן מוכח לכאורה מהגמ׳ מגירה כ״ט. דפריך שם אהייא אילימא אסיפא וכו׳ אלא אדישא ומשמע דרק אין נוהגין בו קלות ראש הוא משום כבוד מתים וכפירש״י שם. אלא דקשה לפי״ז איך אפשר לאפור ביה״ק באיסור הנאה הא קרקע אינה נאסרת ודוחק לומי דהרמב״ם מיירי בקברות של בנין דכה״ג הוה לו להרמב׳ים לפרש דבריו. וכתב הש״ג דדעת הרמב״ם ז״ל דבתי-קברות של רבים אסורים בהנאת אן» בקרקע עולם, דרק בקבר יחיד אנו אומרים דאם איבו קבר של בנץ איבו אסור "שלא הוקצה משעה ראשונה לכך ואין כאן רק האיסור שמעלה עלי׳ המת עתה ואותו איפור איבו מתפשט בעפר הקבר/ משא״ב בביה״ק של רבים דמשעה שקנו אותה הקצוה למתים וזכו המתים בכל אוחו מקום ומתפשט זכותם בכל אותו מקום דומיא דשדה בוכים דאמר בפ״ק דמו״ק דאינה נטעת וכו׳ דד נ הקצוה לקבורה ואסור עולמית׳/ ובספר דברי מלכיאל יו״ד סי׳ ס״ז דחה דברי הש״ג והרבה בתמיהות ולענ״ד נתכוין תש״ג למה שכתבתי לעיל וכל פרכותיו של הד״ם מסולקות כאשר יראה המעין בדבריו. ובשו״ע או״ח סי׳ ת״ט פסק המחבר הנותן עירובו בביה״ק אינו עירוב וכו והוא מגם׳ עירובין ל״א. וכתב המג״א שם דמיירי בקבר של בנין דבקבר קרקע שרי דקרקע עולם אינו נאסר וכן הסכימו כל נו״ב השו״ע עיין בבא״ה ובמחה״ש. והוא תכוה מאד דבגמ׳ לא חלקו בין קבר בנין לקבר קרקע וגם הרמב״ם בפ״ו ה* *ז מה״ע לא חילק בזה ואולם לפי דברי הש״ג אתי שסיר דביה״ק לרבים אסור אן» בקרקע עולם. ל) לפי״ז נמצא שיש במשםשי-מת שני דינים: דין איסור הנאה מצד גזה״ב שהוא הל לעולם נם לאדר שפסקו להיות משמשים למח. ואיסור זה הוא גם על בניו של מת. ונוהג רק בתלוש אבל לא במחובר. ולרשב״ג רק במת אבל לא כנפל. ודין קדן המת שהוא הל על כל דבר המוזמן או קמי למת לשם תשמישו בין תלוש ובין מחובר ואיסור זה נוהג גס בנפל לרשב״ג. ואולם איסור זה הוא רק על אחרים אבל לא לבנים אליבא דת״ק דאחולי מחיל גבי יורשים וכמו שיבוא*־. ועפ״י הנחות הללו מיושבות כמה קושיות שיש לדקדק בסוגיא דסנהדרין הנ״ל ואזכיר אחדות מהן: הגם׳ שם פריך לאביי מחא דתניא הוסין» בו דימום אחד וכו׳ א״ה מה אידיא הוסיף ובו׳ ל״צ אע״ג דפניי׳. וקשה דאמאי פשימא לגט׳ דברמא בי׳ מת אסור אפילו בלא הוסיף והרי בלא הוסיף הוי כצר ולא אזמני׳ דמודה אביי דמותר. והנה בר׳ץ מביא בשם הרמב״ן *) אח״ב מצאתי שגם הגאון מהרא*ד לאם שליט״א *} הגיה כמ״ש אלא שבפירוש הירושלמי הוא נוטה לדרך אחרת והנלע״ד כתבתי. *) אחרי הדפסת הפנים הבהילתני השמועה ע״ד הסתלקותו של הגאון הג״ל .תנצב״ח.