Jeschurun · 1925-09-01 · Heft 9-10 (September 1925) · p. Seite 87

פז פנוי עצמות מתים 87 בלבד שהרי אפשר להוציא הבל בענין המת בנון דימום או זילוף [נ*ל שבמקום זה הדברים מקוטעים ומכאן ולהבא רוצה הר״ן ליישב תירוץ הגט׳ אליבא דרבא ודד,ק] ומתורת הצדקה הי* ראוי לנהוג איסור במותר ולא אמרו שהוא ליורשיו אלא משום דאחולי אחיל לגבייהו. ומעתה אף דגבו מעות שלא לקחו מהן בגד למת ראוי לנהוג איסור במותר מתורת צדקה אלא שהותר ליורשים משום דאחולי אחיל לגבייהו עכ״ל. ודברי הר״ן הם קילורין לעינים דבץ לאביי ובין לרבא המעות או הבגדים שנגבו לשם המת הם קנינו של מת מתורת צדקה אלא דלאביי חל עלי׳ איפור הזמנה; לת״ק דחזי לי׳ תפיס ודלא חזי לי׳ לא תפיס, כלומר לא תפיס איסור ההזמנה ולא אסור אלא מטעם קנינו של מת ולהכי מותר ליורשים ולר״ג תפיס בכולו ולהכי אסור גם ליורשים. והא דמותר למטר ולעשותו דימוס לקברו י״ל דשאגי הזמנה זו משאר הזמנה שבעולם. דלאביי דאוסר בהזמנה גרידא ע״כ יש שני מיני הזמנה; אחת מי שמזמין דבר לצורך מיוחד של מת כמו תכריכין והמת צריך לזה אז אסור למוכרו ולהשתמש ט" ושנית מי שמזמין לצרכי המת סתם דאז אסור אמנם לשנותו לדבר אחר מטעם איפור הזמנה אבל מותר למוכרו ולקנות בכסף תכריבי־יהמת ושאר צרכיו. [וזו טונת התום׳ הנ״ל שכתבו דפרסוהו שאני כלומר דבפרכוהו נתיחד הדבר לשם תכריכין משא״כ בגבו בגדים ויש בהם מותר דאז איסור ההזמנה הוא רק שלא לשנותו לדבר אחר וכנ״ל] ולרבא אין איסור הזמנה חל על הנגבה לשם מת ויש רק איטר של קנין המת מתורת צדקה ולהכי המותר ליורשים דאחולי אחיל זילותי׳ גבי יורשין1). והנה הגאון בעל ערוך לנר ז״ל הקשה אהא דאמר הגט׳ דלרבא מותר המת ליורשים משום דאחולי אחיל לזילותא גבי יורשין מהא דבעי הגט׳ לעיל אי הספדא יקרא דחיי או דשיבבא נ׳־׳מ לאפוקי מיורשין וא״ב חזינן דלא אמרינין דמחיל זילותא לגבי יורשין ועי״ש שנדחק בזה ובאמת עדיפא הי׳ לו להקשות מהא דאמרינין דהחוצב קבר לאביו לא יקבר ט עולמית ומסקינן משום כטד אביו; הרי דלא מהיל לגבי יורשין. ואולם לפימ״ש דפירוש הגט׳ הוא דמטעם זילותא נקנה הכסף למתים ואסור לאחרים; משא״ב לגבי הבן אין זילותא וזוכים הבנים מכחו ואינו אסור עליהם מטעם קנין המת מיושב בפשיטות; דזה שייך רק התם; אבל גבי הספידא דהוא בזיון למת שלא נספר ל״ש למימר דמחיל דאדרבא היורשים מחויבים בכבוד אביהם ודו״ק. ועפי״ז יש להסביר מ״ש הרמב״ם בהל׳ אבל פי״ד ה״ב דהחוצב קבר לאביו לא יקבר בו מת אחר לעולם והקבר הזה אסור בהנאה מפני כבוד אביו. והמור כתב דרק הבן לא יקבר מפני כבוד אביו אבל אחר מותר לקבור בו יעו״ש בכ״מ. ונראה דדעת הרמב״ם דמטעם כטד אביו הקבר נקנה לאביו ואסור בהנאה מטעם קנין המת. ואע״ג שאביו נקבר במקום אחר ם׳>מ לא פקע קנינו מטעם כטד אביו ולפיכך אסור בהנאה לכל אדם ודו״ק. כללם של דברים: כל מה שנאסר מטעם משמשי מת בין שנאסר ע״י הזמנה גרידא אליבא דאביי ובין שנאסר ע״י תשמיש אליבא דרבא אסור ממילא גם מטעם קנין המת. איסור הקגין פוסק משעה שחדל להיות תשמישו של מת בגון שנתותרו מעות מהכסף הנגבה או שנפנה המת לקבר אחר ואין לו צורך עוד בקבר הישן אז אינו אסור אלא מטעם גזיה״ב שאסרה משמשי-מת לעולם כמו ע״ז. כל מה שנאסר מטעם קניךהמת כגון שגט מעות למת אסור גם מטעם משמשי מת לאביי דאוסר ע״י הזמנה גרידא; דהרי קנין זה שהקנה למת אין לך הזמנה גדולה הימנו ואפילו לדעת הראשונים דגם לאביי בעי הזמנה ע״י מעשה ג״כ אסור דהרי אין לך מעשה יותר גדול מההקנאה. אבל לרבא דאוסר משמשי מת רק ע״י תשמיש אין ההקנאה למת אוסרת מטעם משמשים אלא מטעם קנין הסת. ולפיכך בקרקע עולם אף שאינה נאסרת מטעם מ״מ מ״מ אסורה מטעם קנין המת ובלבד שיהי׳ למת צורך בה כגון בתפוסת המת. וכן *) ובזה מיושב פה שהקשה הגרצ״ח בהגהותיו לסנהדרין אהא דא״ש לאביי דחזי לי" תפיס וט׳ הא בדאורייתא אין ברירה והבא אינו מטרד מה שנגבה למת ומה שהי׳ מותר בעת הגבוי וא״ב יהא אטד במו בג״ח בסי׳ תרע׳י׳ז יעו״ש. •ולפמ׳״ש לחלק בין שני מיני הזמנות ועה בהזמנה שכזו מתחלה לא נאסר אלא מה שצריך למת ודד״ק.