Jeschurun · 1925-09-01 · Heft 9-10 (September 1925) · p. Seite 88

88 פנוי עצמות מתים ©ח בגפיים לרשב*ג שאינם אוסרים מטעם משמשי מת מ״מ אוסרים מטעם קבין המת ורכן בוזזמין קבר לכפל הוא אסור אליבא דאביי גם לרשב״ג וכמש״ל. משא״ב לרבא. דהרי כמופין קכר לבפי* קנינו בא רק ע״י ההזמנה ואליביי הזמנה לאו מילתא ולא דמי למעות שגבו למת דהתס הגבי' הוא הקנין. ובזה ארווח לן לישב קושית האחרונים הידועה דאסאי רוצית הגם׳ לאסור קברי' דרב לאשתא בת יומא (סנהדרין מ״ז:) הא זה הוי שלא בדה״ג ומותר במת כמו בע״ז1). ולפי הנ״ל מיושב בפשיטות דנהי שהאיסור מטעם משמשי פת מותר שלכדה״ב מ״מ איסור הקגין שייך גם בשלא כדה״ב דהרי גוזל הוא מה ששייך למת ובאיסור גזילה לא שייך להתיר שלא כדה״ג. ואולם לפי מה דאמר שמואל דקרקע עולם אינה נאפי־ת ממילא אינה שייך למת ואין בה משום קנין המת. ולא דמי יתפופת הקבר דהתם המת משתמש בו שדמו וליחו נבלע בו והוא שייך למת עב״פ, משא׳יב העפר שעל גבי הקבר אינו מצטרך למת ואין הוא משתמש בו וכל קנינו הוא רק מטעם איסורו ולכן מה שאינו אסור לא קנוי לו ודו״ק. וצ״ע באותם ג; מפתים עפר האחרונים המונחים על הקבי־ שצריכים למת, שהיי צריך להבדיל בין מת למת ג, טפחים שאפשר הם אסורים מטעם קנין המת כפו תפוסת הקבר. ומעתה יש לני לומר ש:ם הר״ש בפס ז מיה דאהלית הנ״ל פפ־ש פעס החסונה כטש״ל ואזיל כשיטתו בפ״ב דאהלוח דעפר קבי־ות היא רק בפי שנקבר ערום וטומאתו הוא משום הרקב ר,מעורב בו ורפי״ז אין בתפוסה משוש טימאה בלל, דהרי אץ מדרכו של מת להקבר ערום. ולס־־ך פירש במשנתנו דאין התפוסה טמאה וכנ״ל. וכבר אמי־נו לעיל דלשיטת ה־י ש היא מחלוקת בין ר״י ורבנן א* תפוסת המת מטמאה או לא. וטעמו של ר״י שמטמא את התבוסה נ״ל שהוא משים גזירת חכמים שנזרו על מה שאסור בהנאה ובמו בקבר שגזרו טומאה על מקומו כמבואר בסנהדרין מ״ז: ג׳ קניות וכר פינהו מקיטו טמא ואסור כהנאה ועיין ברש״י שנזרו טומאה עולמית על הקבר כדי שלא יפנהו ובן פירשו הי ׳ ן והימ״ה והדין עמם שהרי א״א לומר שם מטעם רקב שהרי א א שיד,י י היקב ביל המקום. ורבנן סכרי ררק כמקום הקבר גזרו טומאה כדי שלא יפנהו פשא׳יב כתפוסת־המת. לא) ובזר. נחישב לי מה שתמהתי הרבה על הר״ש שפירש כפ״ב מ״ד דאהלות הגולל והדופק מטמאין וכוי רבי יהושע אומר אם יש שם תחתיהן עפר קברות מטמאץ במשא וא״ל אס״ב. וכתב הר״ש בפירושו: אס יש תחתיהם ע״ק מטמאין כשפסיטן משום עפר הניפם עמהם דמטמא במשא משום תבוסה של פח ובסוף נזיר מפרש ובמה שיעור תפוסה עכ׳ל. וזי תימה גדולה שהר״ש סותר דברי עצמו בסטין פ״ה הדל שאין התפוסה מטמאה כלל ולא ראיתי לאהד ממפרשי המשניות שנתעורר בזה. ולפי הנ״ל מיושב דר״י יסביר כרבי יהידא דמטמא תפוסת המת מצד נדרת איסור הנאה- ועיין כריש שם שמביא מספ-י זוטא א״ל ר׳ יהושע שמעון אחי איני יבול להכחישך מסני ששמעת סתס ואני שמעתי בפירוש בזמן שיש תחתי' עפר קברות מטמא במשא וכוי אמר ר׳ יהודא בן הייני מתקלים בהר הזה אין מס־טין עפר קברות ואין פסיטין עפר במקל. הרי מבואר דד״י ור׳ יהושע בשיטה אחת עומדים. אכן גם הרמכ״ם יודה בעיקר הדין שתפיסת־־המת אסורה בהנאה וחייב ליטלה 1) לעניו השאלה אי כטת אסור שלא ברה": עיין בהגהות רע" א ביו״ד סי׳ שמ-ט ויש להאייך כזה הרבה וכבי נחלקו בזה האחרוניס בספריהם. עיין בספר חקר הלבה להגאב״ד רמינכען שליס״א ובספר חיי עולם לתגאב׳יר ראלמאנא שלימ״א ואכמ״ל.