Jeschurun · 1925-09-01 · Heft 9-10 (September 1925) · p. Seite 94

פנוי עצמות מתים צד 94 ונ״ל לתרץ כל הקושית בעז״ת בחדא מהתא. דהנה באמת קשה להבץ שיטת הטור ושאר הראשונים וכפה״נ נם דעת רש״י בחולין מ׳ ידיה היתד. בהמת חברו דבחפר בירות שיחין ומערות איני אסור אלא כשהשתחוה אח״כ וכמבואר בריטב״א שם. הא ע״י חפירת בור נאס־ה הקיקע וליל השתהוי׳ הא בע״ז של עכו״ם נאסרה מיד וא״כ נם בקרקע ע״י חפירה תאסר מיד. וממ״נ אי החפירה מהד בקרקע תהני מיד כמי בתלוש ואי החפירה לא מהד כ״ש שלא תהני ההשתחוי׳ שאח״כ, שאז הוא קרקע עולם. ונ׳יל עפ״י מה שכתב הריטב״א ז״ל בע״ז דף מ״ז: נבי הא דסיידו וכיידו לשם ע״ז נוטל מה שחירש ומותר והכיא כשם הר• יונה דאפילו בס־יד וכייר על דעת שיהא הכל ע״ז עמו לא נאסר אלא הכיור דרי לע״ז שתאמר בעשי׳ מה שנעשה לשם ע״ז [כוונתו רק העשוי בעצמו ולא מה שעמו] וכוי ועיין מה שדחה ראית הר״י מחפר בה בושו״ט דאסלה כולה ‘) דהתס לפי שהשתחוה לכל הקיקע אחר שעשה בו מעשה משא״ב בזו שלא השתחוה לו כלל [דברים אלו תמוהים הא ההשתחוי׳ אינו מעשה בגוף הקרקע ויבואר להלן אי״ה] ואחייב הקשה וז״ל: וא״ת ואמאי לא מיתמר השאר מדין משמשי ע״ז דהא מה שסייר וכייד ע״ז הוא. י״ל דהא לא קשיא שאין משמשי ע״ז אפורין עד שתעבד הע״ז כדכתיב אבד תאבחן את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים אח אלקיהם והסיוד והכיור הזה נהי דאיתסרו בעש־ה לשם ע׳יז מ״מ עדיין לא נעברו כלל וזה ברור עכ״ל. ולכאורה דברי הריטב״א ז״ל מרפסין איגרא דאיך מוכיח מקרא דאבד תאבדון דבמשטשי ע״ז לא נאסרו עד שנעבדה ע״ז עצמה הא הגמרא מוקי לקרא בכלים שנשתשמשו לע״ז ומ״ש הקרא אשר עבדו פירושו לפי הגט' שנעברו הכלים וכמבואר שם בדף נ״ב. דמתחלה רצתה הגמי למילף בע״ז שאינה אסורה עד שתיעבד ופריך הא בכלים אוקימנא לה ומשני א״ק אשר אתם יורשים אותם את אלקיהם מקיש אלקיהם לכלים וכוי. ומאין אנו יודעים דבמשמשים אינם אסורים ער שתיעבד העיז עצמה, הא בזה לא איירי קיא לפי אוקימתת הגמי, ואי מפשוטו של מקרא א״א למילף כלל דהא פשוטו של קרא אינו במשמשים אלא בע״ז עצמה. לו) ולכן נראה לי לחדש דבחפר בה בורות שיחין ומערות לא נאסר באמת ע״י החפירה אלא החלל של הבור אבל לא הדפנות. וטעמו של דבר נ״ל דהנה הא דנאסר הבור אינו משום מעשה החפירה שעשה בנוף הקרקע [דאם אחה אומר כן יכול אדם לאסור בחפירת בור אהד כל בדור הארץ דהרי במעשה יבול לאסור גם דבר שאינו שלו (ועיין בריטב״א ע״ז נ״ד: שהרגיש בזה) וזהו דבר שלא ניחן להעלות על הדעת. ובאמת הדין דאדם אוסר ע״י מעשה דבר שאינו שלו יליף הנמי בע״ז נ״ד: מבלים דאחז ועל הא דאר״י שם חפר בה בורות שיחין וכוי אסרה לא יליף ד.גמ׳ מקרא וגם לא פריך ע״ז מנ״ל כדפריך על הא דעשה מעשה] אלא משום דבחפר הוי כמו חפיסת ידי אדם דהרי הוא עשה את הבור בידיי. ולא מיעטה התירה קרקע מאיסור ע״ז אלא שאין ההזמנה מהני בה כמו בתלוש, והיינו שאץ 1) כוונת הר״י רגבי חפר בה בושו״ט הרי נאסר לא רק החלל אלא גם הקרקע של הבור ועיין בריטב״א נ״ד: ד״ה אעפ״י שגומרו המשתחוה ובו׳.