Jeschurun · 1925-07-01 · Heft 7-8 (Juli 1925) · p. Seite 65

סה פנוי עצמות מתים 65 ואפילו אינו ביה״ק של המשפחה וגם דאבותיו לאו דווקא דה״ה לשאר קרובים דלפעמים יורשים אותו שאר קרובים ע״כ תוכן דבריו בקיצור לשון מעט. ולא זכיתי להבין את דבריו דלכאורה הוא סותר את דבריו הקודמים, דהלא הוכיח לעיל שודרוש" איגו מיידי בבי״ק של משפחה אלא בקבר סתם" ובקבר סתם לא שייך ירושה, דהקבר הרי אסור בהנאה ומה שייך לומר דיש גיחותא למת שקברו ישאר לאח״מ לבניו או לאבותיו או לשאר קרוביו? ולולא דמסתפינא מרבותינו ז״ל הייתי אומר דהירושלמי במו״ק באמת מיירי בקבר משפחה דלפנים היו נוהגים לקבור בל בני המשפחה בבי״ק מיוחד כמבואר בכ״מ בש״ס (ב״ב ק,: מכות י״א: וסנהדרין מ״ז.) וגם הקפידו שלא לקבור איש אחר בקבר משפחתם ולא מבני משפחתם בבי״ק -של משפחה אחרת *) ולא עוד אלא שנמנעו מלקבור את הבעל בקבר המשפחה של האשת (בתיבות פ״ד.) ואת האשה בקבר משפחת בעלה (מס, שמחות י״ד) ולדעת רבי יהודא אין קוברין את הבנים בקבר משפחת אמם* 2) (שם) ובפירוש אמרו במס, שמחות פי״ד: הקבר אינו עובר ממקום למקום ואינו עובר ממשפחה למשפחה. *לא נמדד ולא נמכר ולא נחלק". וכבר ביארתי בפרק ראשון באות א, דזהו שאמר הירושלמי "ולתוך שלו מפניך כוונתו לתוך קבר משפחה שלו. ומה שסיים שם "ערב לאדם שיהיה נח אצל אבותיו" הוא משום שקבר משפחה נקרא בלשון התלמוד גם בשם "קברות אבות" (מכות י״א: וסנהדרין מ״ז.) ויש להביא ראיה דקבר אבותיו נקרא כל קבר משפחה אפילו אם לא נקברו שם אבותיו כלל, דבספרי (דברים י׳*ט י״ד) אמרו על הפסוק לא תסיג גטל וט, מנין למוכר קבר אבותיו שעובר בל״ת ת״ל לא תסיג וט׳ יטל אפילו לא נקבר אדם בו מעולם, ת״ל בנחלתך אשר תנחל. והרי אנו רואים אפילו לא נקבר ט אדם מעולם, אלא מכיוןשגתיחד להיות קבר משפחה נקרא קבר אבותיו. ולפי״ז הרי כמעט ברור דכה שאפר הירושלמי ערב לאדם שיהיה נח אצל אטתיו טונתו ג״ב בקברות אבותיו כלומר קבר משפחה3). ובאמת פנוי זה שהתיר בירושלמי היה דבר רגיל בימים ההם, כי בשביל שהיו מקפידים להקבר בקבר משפחה דוקא ולפעמים היו רחוקים ממקום שנמצא קבר המשפחה והוצרכו^ להוליך את המת בדרך רתוקה וזה היה בלתי אפשר בשביל קלקול הגוף וסרחונו, לפיכך היו נוהגים לקוברו דרך ארעי במקום שהוא שם ולאחר שנתעכל הגוף היו מוליכים העצמות למקום קבר המשפחה והיו קוברים אותו שם. ואפשר ג״ב שאפילו היה מת במקומו היו נוהגים לקוברו תחלה באדמה כדי לקיים בו מצות קבורה בקרקע (עיין בר״ן סנהדרין וביד רמה שם מ״ו: ועיין בתור,"א דף ל״ז ע״ד) ואח״ב היו מעלין את העצמות לקבר המשפחה וכמ״ש בירושלמי מו״ק פ״א "בראשונה היו קוברין אותו במהמורות גתאכל הבשר היו מלקטין ובו," ועיין בתוה״א דף מ,. שהביא לשונו זה של הירושלמי והוסיף: ומעלין אותו לארץ ישראל או לקברות אבות. ומציגו ג״ב במס, שמחות פי״ב אמר ראב״צ כך אמר לי אבא בשעת מיתתו קברני תחלה בבקעה ובסוף לקט עצמותי וכו, ובודאי משום שרצונו היה להקבר בקבר המשפחה, ובו אי אפשר היה לקטר כל הגוף אלא את העצמות אחר שגתעכל הבשר. והטעם, לפי שקבר המשפחה היו נוהגים לעשות במכים מיוחדים שבמערה ודרכם היה לתת את המת בארון מיוחד ולשימו' אח״ב בכוך ועי״ז היה משומר לזמן ארוך. *) עיין בספרו של קרויס הארכיאולוגיא התלמודית חלק ב, הערה 505 a ע״ד האלה הנמצאה בכתובות הנאבאמיות למי שמגנה את קברות המתים ולמי שמקבר איש זר בקבר המשפחה. 2) עיין בתוה״א דף ל״פ ע״ג שכתב שגנאי הוא למשפחתה שבני, יקברו שם. 8) כדאי להעיר שבמס, שמתות פי״ב שגם שם מובא אותו המאמר שבירושלמי וגם אותו הסיום גורס הגר"א במקום "ערב וכו, אבותיו" שכן ערב לאדם שינוח בשלו.