Jeschurun · 1925-07-01 · Heft 7-8 (Juli 1925) · p. Seite 66

$6 «גוי עצמות מתים סו ומשום כך היו נוהגים לקוברו תחלה בארץ כדי למהר את העכול1) וזהו מכמה טעמים. אחד משום כפרה ולהפטר מן הדין וכדמשמע מלשון הירושלמי במו״ק *שמחה שביטחו עצמותיו מן הדיף. וטעם שני שבת חלה היו קוברים אותו בעפר לקיים בו מצות קבורה בעפר2) ואח" כ אי אפשר היה לפנותו קודם עכול הבשר מטעם נוול המת וסרחונו (כן היא דעת האו״ז הל' אבילות פי׳ תי״ט מובא לעיל אות י,) ויש גם טעם פשוט לדבר זה. שהרי מכיון שהיו רוצים לשמור את המת בארון שבכוך שוב אי אפשר היה לשים את המת כמו שהוא באתן מטעם רקב הגון* וםרחונו. וכפי הנראה היו הארונות של מתים נתונים בכוכים פתוחים מן הצד (עיין ב״ב ק״א: וק״ב.) ובני המשפחה היו באים לפקוד את קרוביהם המתים. ולפיכך היו מסירים את הבשר שסופו רמה ותולעה ע״י קבורת הגון* בעפר שבקרקע ואת העצמות היו נותנין בארון ובכוך ושם היו מתקיימים לאורך ימים 3). ובזה יובן מה שהובא בתוה״א ממסכת אבל: רשב״א אומר קבר שאולה היתה לר״ג ביבנה שהיו מכגיסין את המת לתוכו ונועלין את הדלת בפניו ובאין ועומדין בשורה ומנחמין ופומרין את הרבים ואח״כ מעלין אותו לירושלים — והכל בשביל לקבור את המת בקבר המשפחה שהיה כפי הנראה למשפחת הנשיא בירושלים4 5). ונראה שב״כ הקפידו להקבר דוקא בקבר משפחה עד שאם נתמלאה המערה מתים ולא היו כוכים פנוים בעד מתים חדשים היו קוברים אותם בכוכים הישנים בצד המתים הטמונים שם וכמו ששנינו במס' שמחות אין קוברים שני מתים זה בצד זה ולא את העצמות בצד המת. ר״י אומר האיש נקבר עם בתו קטנה וכר זה הכלל כל שהוא ישן עמו בחייו יקבר עמו במותו ום׳ ועיין בתוה״א ל״ח ע״ב שמסיים ע״ז ועכשיו נהגו כר' יהודא. ומנהג זה של קבורת משפחה הי' נמשך והולך בארץ ישראל עד זמן הגאונים. ובימי רב האי גאון נשאלה שאלה לפניו (תוה״א ל״ח ע״ג וטוש״ע יו״ד סי' שס״ג) אם מותר לעיבב עצמות מתים חדשים עם עצמות מתים ישנים המונחים בכוכים שכך היו נוהגים בארץ ישראל. ומנהג זה אי אפשר לבאר מטעם חוסר מקום חדש לקבורה6) אלא שהיו ־רוצים לקבור את מתיהם החדשים במקום קברות*־ המשפחה ומאחר שהכוכים כבר נתמלאו*עצמות אדם היו מוכרחים לסלק את העצמות הישנים בגומא שבמערות ולפנות מקום בכוך בשביל עצמות המתים החדשים. ועפ״י הנ״ל יואר ענין סתום שבא זכרו במקומות שוגים בספרי חז״ל. ענין ליקוט. העצמות. הולכת העצמות ושימור העצמות (מסכ, שמחות פי״ג וברכות י״ח). וכמה דינים נאמרו בזה (עיין למשל בטור יו״ד ת׳׳ג) לפי שהטפול בעצמות המתים הי' ענין חשוב וחזיונו היו קבוע *) לשון הרמב״ן בתוה״א דן* ל״ח: או שנהגו לקבור במהמורות בלא ארון כדי שיתעכל הבשר ויתנו עצמות בארון מותר סימן יפה לו שאומרין ניגוחו עצמותיו מן הדין. 2) תוה״א דן* ל״ז ע״ד שרפואתו עפר שנאמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב וע״ש שמביא ירושלמי: בצואתו דרבי אל תרבו עלי מאד תכריכין. תהא ארוני נקובה לארץ וכו׳ ועיין עוד שם ל״ח ע״א ומה שנהגו חכמי ישראל בגמרא בארונות לאחר עכול הבשר הוא וכו׳: 5) עיין בתודדא הנ״ל שמביא מה ששאלו לרב נטרונאי גאון איזו דרך ישרה בקבורה אם להטילו בכוך וכו׳ מקום שיש שם ברד גדול כמו א״י מכניסין אותו ואינו נותנין עליו עפר בל עיקר שסומכין שיש שם ברד רב ויבש המת ואינו מתליע וכו׳ מובא גם במוי״ד סי׳ שע״ב. 4) וראוי להעיר מהא דאמרו בתוספתא פ״ו דנגעים דאין מקיימין קברות בירושלים חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה הנביאה שהי׳ שם מימי נביאים ראשונים ועיין במס' ב״ק פ״ב: גירסא אחרת ובאדר״ג פל״ה הגירסא כמו בתוספתא הנ״ל ואכמ״ל. 5) עיין בתוה״א דן* ל״ח ע״ג ובטור יו״ד סי' שס״ג הני מערות שבא״י [במור נשמטה תבת שבא״י] ויש בהם כוכים וכו' אי שרי למיעבד הכי או לא וכן ביה״ק שנתמלא ואין להם מקום וכו׳. מלשון זה יוצא שבעובדא הראשונה לא הוזקקו לכך מטעם שלא היה להם מקום קבורה למתים החדשים אלא לשרצו הכניס את המתים בכיכים שבהם היו מונחים העצמית ודו״ק.