Jeschurun · 1925-07-01 · Heft 7-8 (Juli 1925) · p. Seite 77

פנוי עצמות מתים 77 עז רקב והי־מב״ם מרבי משיעור מלא תרווד ועוד עפר הפורש מן הקבר וזה שאגו אומרים בו שהיי יש במת״ר ועוד וכר אינו ישית של מציאות ודאית אלא ישות של גזירת חכמים וכמש״ל בשם הרשב״א דאגן משוינין לו כודאי ודו״ק. ומיושב לשין הרמב״ם שכתב "ואינו ידוע מת טיבו אם הוא רקב שמטמא באהל אי אינו אלא עפר שנתלכלך בנצל וכו'" [שהכ״ט נתקשה עלי, דזה סותר מ״ש אח״ב שהיי יש ו»׳]1) דהימב״ם לא רצה בזה לבאר טעם הטומאה שהיא מצד שיש בו וראי שיעור רקב מן התורה כמ״ש הב״מ אלא הרמב״ם רצה לבאר מהותו של ע״ק, כלוט־■ לא עסי סתם הנמצא בקבר היא עפר קברות אלא כל מה שאנו מסופקים בו שמא הוא רקב ושמא הוא עפר שנתלכלך ודו" ק* ושיעור דברי הרמב׳ים כך הוא: בתחלה ביאר מה נכנם בגדר עפר קברות [— ואינו ידוע מה טיבו וכר] אח״ב פירש שיעור עפי־ קברות [— מלא תרווד ועוד] ואח״כ ביאר מעם טומאת עפי־ קברות [— ׳מהרי יש ובו׳ וכפש״ל] ואח״כ פירש שטומאה זו אינה אלא מדברי סופרים. פוף דבר דלרמב״ס ורש״י עפר קברות שמטמא אינו מטעם טומאת רקב אלא היא מין טומאה בפני עצמו מדרבנן אלא שרבנן גזרו רק על עפר הקבר שהוחזקה בו טומאת רקב או שיש לחיש בו חשש טומאה זו, אבל לא בעפר שאין לחוש בו חשש רקב בלל. ואולם העם־ שיש לחוש בו חשש רקב טמא הוא טומאה ודאית מדרבנן ולא מטעם ספק טימאה של רקב גרידא. ובעפר קברות גזרו חכמים גם במי שנקבר בבסותו וכמו שנבאר להלן. והרע״ב בפ״ב דאהלות מ״ב פירש: עפר קברות — עפר שמעורב בו דם וליחה של מת. מלא תרווד ועוד טמא — לפי שא״א למלא תרווד ועוד שלא יהי, בו מלא תרווד רקב ראמר לעיל שהוא צמא; וה״ב מיידי במת שנקבר ערום בארון של שיש שאין עפר אהר מעורב בו עב״ל. ובתפארת ישראל העיר שהיע״ב ■נמשך אחרי הרפב״ם בפירושו למשנה זו ובחבורו פ״ג ה״ח, אבל מה שכתב רמיירי בבקבר ערום ובו׳ בפחכת״ר אחז החבל בב, ראשין דאם גס נקבר ערום הדי בפירוש כתב דגתערב הדם והליחה בעפר [כוונתו ראם נתערב הדם בעפי א״כ לא הוי רקב שהרי העפר נעשה רו ניגילון ומה מועיל שנקבר עמם] ותו ל״ל שנקבר ערום; הרי בליחה והדס שזב מהמת ודאי רא נתערב הכסות והרסוסין מארון העץ ומה לי שמעורב הדם והליחה עם עפר הארץ או עם עפר רקבון העץ והכסות. וגם רש״י פירש דעפר קברות בלא נקבר ערום יתמות בין לרש׳׳ י ובין להרע״ב דא״ג איך אפשר לשער במה עפר מעורב בהרקב שמא נתערב בו יותר מה״ועוד" דטייפינין לו אשיעורא ובו, עכ״ל מדברי, נראה שהבין בכוונת הרע״ב דטומאת עפר קבי־ות הוא משום תפוסת המת [עי״ש עוד שכתב וזהו לפע״ד סברת הרע*ב דתבוסה דהתם היינו עפר קברות דהכא] שמעורב בו דם וליחה של מת והדם והליחה טמא משום דהוי כמו רקב ולפיכך הקשה על הרע״ב בנ״ל. ובפחכת״ר לפי הבנתו בכווית הרע״ב עדיפא הי' להכשות דדם וליחה המעורב בעפר אינו טמא בלל ובמו שהובחנו לעיל ובמו שהקשה באמת על הרע״ב בם, ,/משנה אחי־ונה". גם תמוה בעיני מרוע כונן היצי-קושיותיו נגד ד״רע״ב ולא ננד הרמב״ם אשר היע״ב נמשך אחריו לפי דבריו. ואי משום שהשב שהרמב״ם מיידי בלא f1 לכאורה יש לתמוה על הכ״מ דלפי הבנתו בדעת הרמב״ם שהוא מפרש בתום׳ דטומאת ע" ק הוא מצד שיש בו כשיעור רקב מן התורה א״כ עדיפא הי, לו להקשות על הרמב*ם שכתב ,/ויראה לי שטומאה זו מר״ח". שהרי לפי התום, משמע שהוא טמא מן התורה דהרי יש בו רקב ודאי של מת בקבר ערוב. ואפלו בספקו הוא טמא ברשות היחיד וצע״ג.