Jeschurun · 1925-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1925) · p. Seite 55

נה דזדושים והערות 55 דהאחרונים האמת אתם, וכי הימא דילמא משקרין המזיטין מפני שהם שונאים להערים, זה אינו, חרא ראם ברור דכל אדם יש לו שונאים ט״מ איני שכיה כ׳ י ששונאי האחד יהיו כמו כן שונאים להשני שבעדים ועיר אם מחמת שנאת העדים משקיין ומלימין למה להן לשטות זה להדם אותן דבזה עושים ב׳ רשעיות שפצדיקין את הרשע ומרשיעין את הצדיק ילכו ויעידו על העדים שחללו את השבת או שררגו את הנפש ואז אינם עושים רק עבירה אחת וכיון שאץ ליתן טעמא דמסתבר למה ישקיו המזימין אמיינן דמפתמא האמת אתם, ועל כן נאמנים הטזימין ונענשים המחמץ. אך התינח כל זמן שראובן הנידון הי, אמנם אם נהרג כבר על פי העדים ואה״׳ב באו המזימץ, בזה י״ל דלעולם משקיין הטזימץ מפני שהם אוהביו של ראובן, ואי קשיא היה להם לחציל את ראיבן ע׳יי הבהשה, אולי לא ידעו הדבר עד אהד שבהרג ואט־ו כיון שאפשר לנו להציל את אוהבנו נלכא נא וננקום את נקמתו בהעדים שסבבו את מיתתו, ומעתה עדי נפשות יהיו כל ימיהם בפחד, אולי הנידון יש לו אוהבים שינקטו את נקמתי מהם, וכל אדם ימנע ולא יעיד כי יירא לנפשו לזאת אפרה התורה הרגו אץ נהרגין, ומעתה איש לא יירא להעיד, כי אף אם יקרה שהניתז יש לו אוהבים רשעים כי ילכו ויעידו שקר בשבילו, בוראי ישתדלו מקודם להציל את אוהבם ויכחישו אותן ולא יהיה להם הפסד ע" י עדותן. ואין להקשות לפי״ז משיטת הרמכ״ם דל בפי•׳ כ מהלכית עדות ה״ב דבמלקות ובממון לא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה, התינח ממון דאפשר בחזרה ואפשר לאוהביו של הנידון להצילו ע־׳י הכחשה אכל מלקות דא״א בחזרה ליהוש דילמא יבואו אוהביו לנקום את נקמתו מהעדים, זה אינו, דעיקי עונש המלקות הוא דנתבזה בפרהסיא בב״ד ופעמים שיפסול לערות ע״י כך, ובודאי יותר טוב לאוהביו של הנידון להכחיש את העדים ולהסיר החרפה מעל אוהבם, וניחא לפ״ז נם שיטת הרמב״ם הגס כי הרבה פוסקים חילקין עליו(עיין כסף משנה), ופשוט דלא קשיא על סברתנו ממאי דאמר הש״ס בכמה דוכתי עדים זוממין חידוש הוא, כי בכל זאת הידרש גדול הוא, כי בכל מקום אין עדים נאמנים יותר ע״י סברא דמסייע להון(כגון עי י טיגו עיין ש״ט כתיבות י״ט ע״ב) והרי אמרינן תרי כמאה אף שיש סברא יותר דתרי משקרים מלומר דמאה משקרים וא״כ עדים זומפין בודאי ה־דוש הוא. ועדים זוממין איידי דאתא לידן נימא בה מילתא כדי לקיים דברי חזי ל שאמרו ודע מד, שתשיב לאפיקורוס. הנה בימינו קם מבקר אחד ובקר ופקר ואמר שבימים קדמונים היו מפרשים מקראית דפרשת עדים זוממין כפשוטו שאם נמצא שהעדים ערי שקר עשו להם כאשר זממו לעשות לאחיהם, ונתברר הדבר שערוחן שקר באופן שמצינו במעשה דשושנה (בספרי האפוקייפים) ששני עדים העידו על שושנה שזינתה בנן ובא דניאל ושאל לכל אחד תחת אייה עץ זינו/ה והעדים היו סותרין זה את זה ועי״ו ידעו כולם ששקר העידו ונהרגו העדים ונתקיים בהם כאשר זמם. והמבקר הזה לא די לו לומר דהמחבר ספור שושנה פירש הכתוב באופן זה אלא הוא רוצה